מטפלת בו אני שומעת אותו נוחר בשלווה בחדר האורחים. אני מציצה פנימה, תחבושות מקופלות בכף ידי. לוקחת את חום גופו, מרגישה את פרק כף ידו הרפוי. בודקת את התחבושת על ראשו: לא, היא לא צריכה החלפה כרגע. אני נאנחת, מתיישבת בכיסא ליד החלון. שמש הבוקר מסתננת פנימה, כמו גם שירת הציפורים וריח עשבי הגינה. זו הייתה מעידה קשה שהוא חווה. הוא באמת לא צריך ללקט כל כך רחוק מהכפר, זה לא בטוח. חשבתי שנפטרתי מהאנשים החפוזים האלה, אבל הם צצים מדי פעם, משוטטים בשולי המחוז. אף פעם לא צעירים כמו זה. אני רואה את השמש נתפסת בקו הלסת הנאה שלו ואני נושמת עמוק. אף פעם לא כאלה נאים. אני משתעלת ומברישה את הסינר שלי. אלוהים, אני לפחות עשר שנים מבוגרת ממנו. ואני פשוט מתכננת לטפל בו עד שיחלים. לא יותר מזה. אני יוצאת לגינה לאסוף פרחי בר לאגרטל. אני מניחה אותם על השידה ליד המיטה כדי שיהיה לו משהו יפה להתעורר אליו.
—–
הוא ממלמל את מילותיו הראשונות בערב. לא מפתיע שהוא לא יכול לזכור הרבה מהיום הקודם, רק שהוא היה באמצע יום של קטיף פירות יער כשהרגל שלו נתפסה בשורש והוא נפל לתוך הערוץ. הוא מודה לי, בהכרת תודה רבה, ואומר שהוא לא רוצה להיות מטרד ויכול ללכת ברגע שיוכל ללכת. אני אומרת לו שהוא יכול להישאר יותר אם הוא רוצה. עיניו הרכות מוארות והוא אומר שאני יותר מדי טובה. אני מרגישה חום שוטף אותי. יש לו שם יקר, זר וקשה לבטא אז לא אנסה ללכוד אותו כאן. הוא אומר שהוא צריך ללקט למקצועו: הוא בוטנאי שאפתן. הוא גם משהו של נווד, בלי קשרים אמיתיים לכפר השכן חוץ מבני דודים רחוקים. הוא לא מזכיר שום קשרים אחרים, שום דבר על הורים, אחים או חברים. אין חברה, מה שמפתיע אותי. אני מהרהרת שהוא בחור צעיר ונאה מאוד. הוא צוחק ומזיז את עצמו ואני רואה את ריסיו היפים מרפרפים לפני ששנינו מסיטים את מבטנו. אני הולכת להביא עוד תה.
—–
אני מביאה לו צמחים מהגינה כדי לשמור עליו חברה כשאני לא נמצאת. הוא לוקח את הזמן לחקור אותם, מחזיק אותם קרוב מאוד לפנים שלו. שפתיו נפתחות בעדינות ועיניו מתרחבות כשהוא מקלף עלי כותרת רכים באצבעותיו העדינות. שוב אני מרגישה חום, תחושה פרפרית נמוכה בבטן שאני עושה כמיטב יכולתי להתעלם ממנה. לקום עדיין קשה לו, אז אני עוזרת לו לקום כשהוא צריך את השירותים או לטייל בגינה. אני מרגישה את גופו הרזה אך השרירי דרך חולצתו כשזרועי תומכת בגבו. הוא הולך בצעדים מהירים, שני צעדים בכל פעם, ואני שמה לב איך הוא נוטה להימנע ממבטי, להימנע מלהישען על חזי. הוא כמעט נופל ואני מושכת אותו חזרה. הוא לוחץ על צלעותיי, נוגע בצד שדי. אני אומרת לו שזה בסדר להישען עליי. קולי מקבל נימה מרגיעה שאני זוכרת רק משנותיי הצעירות, כשהייתי מחזרת. אני לא אומרת יותר כשאנחנו ממשיכים לצאת מהדלת.
—–
הוא נשען במיטה ואני נשענת על מסגרת הדלת. כוכבים מנצנצים בחוץ, רוח הלילה משחקת בווילונות. אני לוקחת ממנו את הצלחת הריקה; הוא ליקק אותה נקייה. הוא אומר לי כמה זה היה טעים, כמו תמיד. הוא מחייך בנעימות אבל יש משהו נוסטלגי בפניו. אני מתיישבת על המיטה. הוא זז כדי לפנות מקום. מה קרה? אני שואלת. אה, כלום. אני מתחזק מיום ליום, בקרוב אוכל לעזוב, לחזור לכל הדברים. הוא לא נשמע נלהב מדי. אין מה למהר, יקירי. אתה עדיין צריך את המנוחה שלך. אני פשוט מרגיש כמו נטל עלייך… היית כמו אמא בשבילי, אה, היית כל כך טובה! עיניו מתחילות לדמוע. אתה לא נטל. לא, לא, בכלל לא. אני מושיטה את ידי בהיסוס, מניחה אותה על ידו. מלטפת את כף ידו הרועדת. הוא מתחיל לבכות ואני רוצה לחבק אותו, יותר ממה שרציתי בימים האחרונים. אני מצטער. אני לא יודע למה אני בוכה; זה לא נכון. לא מול גברת. אה, אל תגיד דברים כאלה. זה יותר מבסדר – בבקשה, תן לזה לצאת. אני מתיישבת קרוב יותר, מושכת אותו לזרועותיי. אני מרגישה דקירה של בושה כשליבי פועם מהר מהרגשתו כל כך קרוב. אני נותנת לו לבכות בחזי, וברגע זה אני רוצה שהוא יישאר חבוק כאן איתי לנצח. אני מלטפת את שערו ומרגיעה אותו במילים מתוקות. תן לזה לצאת, מותק, זה בסדר. אני כאן. אלוהים, אני קוראת לו 'מותק'. הוא מתרחק ומנגב את עיניו. הוא עדיין מחזיק אותי ואני מחזיקה אותו, גופינו משולבים. הוא ממצמץ חזק ומתנתק ממני, אבל זה מאוחר מדי, כבר שמתי לב לקשיחות המובהקת בין רגליו – זה היה נוגע בי. הוא נסוג ועכשיו מסתיר את זה, מקפל את השמיכה על עצמו. אני מלטפת את ידו עוד קצת. הוא אומר שהוא יהיה בסדר. הוא מנסה שוב להתנצל על הבכי ואני אומרת לו לא להתנצל, ולקרוא לי אם הוא צריך משהו. לוקחת את הנר בצלחתו, אני מאחלת לו לילה טוב במהירות, מתפללת שהוא לא רואה כמה אני מסמיקה.
—–
שעות חולפות ואני עדיין לא מצליחה לישון. אני מתגלגלת
ידיים על ירכיי, על המקום שבו הוא נכנס כל כך חד לתוכי. אני חושבת על הפעמים שעזרתי לו להתרחץ עם הכיור, מים חמים מתיזים על כתפיו החשופות, על גופו הרזה ומרטיבים את המגבת סביב מותניו. גם אז יכולתי לראות משהו מתנדנד במגבת שלו, והייתי צריכה לתרץ את עצמי לפני שאעשה משהו שאצטער עליו. הידיעה שהוא יכול להרגיש את אותם הדברים כלפיי גורמת לי להרגיש פראית, בלשון המעטה. אני מתלבטת אם ללכת ולבדוק אותו. הבחירה נעשית בשבילי: אני שומעת את קולו צועק מכאב. אני רצה, פותחת את הדלת. הוא צועק בשנתו, גם רועד. סיוט. אני מעירה אותו, מחזיקה את ידו. לוקח לו זמן להתעורר, ולפני שהוא מתעורר הוא ממלמל משהו שגורם לברכיי לקרוס. אמא, זה מרגיש טוב, אמא. הוא לא צעק מפחד. הוא גנח. המוח והגוף שלי רועדים, במצב של כוננות גבוהה. הוא ער עכשיו, מצמצם את עיניו – מזהה אותי. אני נושמת. זמן לשחק טיפשה. היי, היי, אתה בסדר? אה, כן. כן, אני בסדר. הוא מגמגם, מדבר בקושי, ומצבו המוטעה היה עוזר לו אם לא הייתי יודעת טוב יותר. הוא מביא את ברכיו כדי לרכך כל קו במצעים שיכול לחשוף אותו. היה לי חלום קצת מוזר, זה הכל. זה נשמע כמו חלום מפחיד. אני משחקת יחד. עדיין לא הסרתי את ידי מידו. עיניו נודדות למותניי כשאני מתיישבת על המיטה, סנטימטרים מפניו. אני מקמרת את גבי, רק קצת. כן, אבל… אני בסדר עכשיו. תודה שהערת אותי. הוא משתעל, משפשף את זרועו. מחכה שאעזוב. אני נשארת. מה דעתך שאשב כאן איתך לזמן מה? זה יגרום לך להרגיש טוב יותר? הוא נושך את שפתו, חושב על זה. אה, כן. כן, הייתי רוצה את זה. רק שזה לא יותר מדי בעיה… זה בסדר מבחינתי, מותק. שוב אני משמיעה את קולי בנעימות מרגיעה. אין דרך חזרה עכשיו. רק, קצת קר כאן. אולי אצטרך להיכנס לשם איתך, אם זה בסדר. נשימתו נעצרת, ואז משתחררת. בסדר. הוא זז בזהירות. רק, יש מספיק מקום? אני אסתדר. אלוהים, אני באמת עושה את זה. אני מחליקה לידו ושנינו בקושי נכנסים. הוא כל כך קרוב, כל כך חם לצידי. אני יכולה להריח את הלבנדר שקטפנו וריסקנו היום עדיין נשאר על עורו הרך. אני מסתובבת ממנו. בסדר, אז, בוא נלך לישון. לילה טוב. לילה טוב, מותק. —– אנחנו מבלים פחות מחמש דקות בשקט חסר מנוחה לפני שאני מרגישה אותו זז במצעים. אני מחקה את תנועתו, מזייפת פיהוק כשאני לוחצת את ירכיי אחורה. אני מהססת, ואז דוחפת אחורה יותר. יותר, יותר, עד שאני מוצאת אותו. אני מפעילה את הלחץ הקל ביותר ושמחה להרגיש שהוא נשאר שם. ממ. קול חנוק ממנו שמדליק אותי בשנייה. אתה בסדר? הוא ממלמל. הוא נשמע חצי ישן אבל גופו התחתון אומר לי אחרת. רק צריך להתרווח. זה הכל. אני לוחשת כשאני מגלגלת את ירכיי במעגל קטן. הוא מתקשה ומנסה לסגת מעט. אני מרשה לעצמי לרדוף אחריו, בעדינות שומרת על הלחץ. עוד סיבוב איטי, ואני שומעת אותו חונק גניחה נשית. הקולות שלו כל כך יפים. אתה בסדר שם מאחור? אני מתגרה. כן, זה פשוט מרגיש נחמד זה הכל. מה מרגיש נחמד, מותק? אתה יודע מה. לא, אני לא יודעת. אני מצחקקת. הוא מתחיל להירטב בקצהו וזה נספג בבגדי הלילה הרפויים שלי. אני יכולה לגנוח, אבל אני שומרת על קור רוחי. תגיד לי, תגיד לי מה מרגיש נחמד. אתה… הוא כל כך יקר. מה איתי? אה, אתה מתכוון לתחת שלי? אני דוחפת חזק יותר, מגלגלת את ירכיי למטה ולמעלה. אני מרגישה אותו רועד וגניחה בורחת משפתיו לפני שהוא יכול לעצור את עצמו. כן, כן, התחת שלך מרגיש טוב. אוי, אלוהים, אני מצטער… אל תצטער, מותק. פשוט תשב שם ותקבל את זה. אני מעודדת אותו. ידיו מטיילות במעלה צדדיי ומחזיקות את שדיי. אני מרשה לזה לקרות. הוא לש אותם בזהירות בהתחלה אבל מהר מאוד הוא לא עוצר כלום, מחטט בתוך חולצת הלילה שלי, ידיו מתגלגלות מתחת לבד המשי וצובטות אותי בחוזקה. זה בסדר? זה כל כך טוב, מותק. אתה מאוד טוב בזה. זה משמח אותי. הוא מזיז את ירכיו בעצמו עכשיו, כל כך נואש להמשיך להתחכך בי, לוחץ חזק לתוך התחת שלי, מסרב לסגת. הוא מתחיל לרעוד מהנאה, מחזיק אותי בצורך. אני יכולה להרגיש את נשימתו הרדודה על צווארי. אני דוחפת אותו מעבר לקצה. התחת של אמא מרגיש טוב? אה, אה… כן… כן מה? כן אמא, התחת שלך… אוי אלוהים! אני מצטער, אני מצטער, אני מצטער. הוא ממלמל לתוך שיערי, ירכיו מתכווצות כשאני מרגישה משהו חם ודביק נספג דרך תחתוניו, מכתים את שלי. איברו פועם דרך הבד, רוכב לאורך החריץ של התחת שלי עם כל פליטה, שוב ושוב עד שהוא נאנח ונופל על גבו. בלי לחשוב אני מטפסת עליו ומנשקת אותו בפראות, פניו היפות, צווארו הקר, כל הזמן לוחשת לו כמה הוא ילד טוב. שפתיי מטיילות בעדינות על חזהו ובטנו. אני מסירה את מכנסיו בעדינות ולוקחת את ידו בעדינות כשאני מלקקת אותו נקי. הוא רטוב מהזרע שלו; יש הרבה לבלוע. הוא ממשיך למלמל כמה הוא מצטער וזה רק גורם לי למצוץ אותו מהר יותר. הוא מתבכיין ונאנח, מתחיל להתפתל מהעומס של הגירוי. אני מזיזה את משקלי על ירכיו, מחזיקה אותו למטה בזמן שאני מתענגת על הטיפות האחרונות. בטני מלאה פרפרים וזרעו כשאני משבחת אותו. אוי, גמרת
כל כך הרבה, מותק. גמרת כל כך הרבה בשבילי. כן, אמא. לא יכולתי לעזור בזה… היית צריכה גם? עכשיו תנוחי, מותק. אלוהים יודע שאני אגע בעצמי בגלל זה במשך שבועות, אבל משום מה אני רק רוצה להמשיך לטפח אותו. הצורך שלי בהנאה נדחק הצידה כשאני מתכרבלת לידו. אני מערסלת אותו בזרועותיי. אני מרגישה את רגליו החשופות, עדיין רועדות, מחבקות אותי, איברו מחליק על ירכי, רך ומותש. בחוסר דחיפות מענג, הוא מתחכך בי כשהוא נרדם, מילותיו מתערבבות כשהעיניים שלו לאט לאט נעצמות. תודה שגרמת לי לגמור, אמא. בבקשה, מותק. נשימתו הופכת לאטית ויציבה יותר כשהוא סוף סוף נרדם. הוא מתכרבל לתוכי יותר, מוצא את דרכו על החזה שלי, משתמש בהם ככרית. אני מורידה את אצבעותיי בין רגליי והולכת לאט, לאט, מסיימת את עצמי לריח שיערו, לתחושה שלו לחוץ נגדי. לטעם המתמשך שלו, עדיין קלוש בפי המים שלי. הו, אני יכולה להתרגל לזה.