אינצסט במדיה החברתית

הערת העורך: עבודה בדיונית זו מכילה סצנות של גילוי עריות בדיוני או תוכן של גילוי עריות בדיוני. האחיין הוא ראיין, בן 19. הדודה היא אביגיל, בת 41. נגיד שהשנה היא 2015. אם אתם מחפשים סקס כדי להתגרות ולא משהו שמטרתו להיות מגרה, זה לא זה. — תאשימו את פייסבוק. זה היה בסביבות 9 בערב ביום שישי ואני גלשתי בין כלום הרגיל – פוליטיקה, קליקבייט, תמונות של תינוקות, כלבים – וחשבתי על מה עוד אני יכול לעשות עם החיים שלי כשקראתי את הסטטוס הזה: אביגיל פרקר "אין בושה. אוהבת את הגוף שלי. רוצים לראות עוד? רק תשאלו ;)" הסטטוס לווה בתמונה של ברונטית מבוגרת עם יד אחת מתחת לחזה, דוחפת את השדיים שלה למעלה, מראה כמות נדיבה של מחשוף בעוד היד השנייה מצלמת את הסלפי. הם נראו נהדר – למרות שהיו גדולים הם התחילו קצת לצנוח. עדיין, שום דבר שגבר בריא לא יכול להתעלם ממנו. היא לא הייתה רעה למראה גם כן. רחוק מזה, עם עור נקי, קצת אייליינר להבליט את עיניה החומות מאחורי המשקפיים שלה, ורק מעט גלוס על השפתיים, עם רק קצת קמטים ליד העיניים שמסגירים את גילה. חוץ מזה שהאישה הזו הייתה הדודה שלי. עדיין, זה לא עצר אותי מלהסתכל, להעריך כמה טוב הדודה שלי נראית בגיל 41, לחשוב על איך שאר הגוף שלה נראה. להיזכר בארוחות משפחתיות ובגוף שלה, בשדיים שהיא לא פחדה להראות (אם לא יכולתם להבין) ובתחת שלה, שבאותו זמן לא חשבתי עליו ככה. אבל עכשיו… ובכן, בשלב זה בהחלט שמתי לב שאני קשה והבנתי שזה קרה בזמן שחשבתי על הדודה שלי. החלטתי שמאוננות למשהו תעזור להסיח את דעתי מהשדיים של קרובת משפחה אז קמתי, הורדתי את המכנסיים והתחתונים, בעטתי אותם הצידה והתיישבתי חזרה, מוכן לעבור ל-XVideos או Motherless כששמתי לב… … שהדודה שלי הייתה אונליין. יושב שם, עם הזין ביד ועם ביטחון חרמן תהיתי עד כמה אני ארשה לעצמי להגיע. לא הייתי מודאג מדי מלומר משהו מזיק לכאורה. יכולתי לכתוב את זה כאילו שתיתי או עישנתי והייתי פשוט טיפש. לא הייתי ילד רע – בן 19, במכללה קהילתית, עדיין גר בבית, פשוט ממשיך בעצלנות, ויכולתי להתחמק עם קצת שטויות. עדיין, הפתעתי את עצמי כשפתחתי הודעה. השיחה האחרונה שהייתה לנו – לפני חודשים, על איזה אירוע משפחתי – צצה עם זה. זה בהחלט יגרום לה להיות סקרנית אם אשלח לה הודעה. אהבתי את הדודה שלי אבל לא הרגשתי צורך לפטפט איתה או עם מישהו במשפחה שלי, באמת. ריחפתי עם האצבעות מעל המקלדת. איך אני מתחיל? 'מה אני בכלל עושה?,' תהיתי. אז עליתי עם התוכנית הקטנה שלי כשקול שפוי פחות חרמן בראשי לחש לי שאני עומד לעשות משהו די טיפשי. לא היה אכפת לי. התכוונתי להעמיד פנים שאני מסטול – והפסקתי לאונן מספיק זמן כדי להוציא קערה חצי מעושנת מהשולחן שלי ולקחת שאיפה, רק כדי להוסיף קצת אמינות לזה – ולהתבדח איתה ולגרום לה לדבר על הסטטוס הזה, ולראות אם זה יתחיל משהו. ואם לא, אני אברח. 'תוכנית טובה,' חשבתי. > היי דודה אביגיל | הקלדתי אבל לא לחצתי על Enter. הייתי לגמרי מגורה וכבר בחצי הדרך רק מהאבסורדיות של כל זה, אבל עדיין מספיק קוהרנטי לתהות אם מה שאני עושה הוא רעיון טוב. > היי דודה אביגיל. מה שלומך? <3 חיכיתי, מלטף את עצמי, שיכור בתחושת אומץ וטיפשות מוזרה. ואז: >> … היא הקלידה. >> אוי לא ראיין. מה קרה? > כלום! אלא אם לרצות לדבר עם הדודה האהובה עליי זה לא בסדר? >> אהה. אז מה אתה רוצה, בעצם? חחח טוב… > פשוט ראיתי את התמונה שלך וראיתי שאת אונליין וחשבתי להגיד שלום. הנה זה. התחלתי את זה. הייתי מאונן – למרות שהיא לא ידעה את זה – ודיברתי עם הדודה שלי אחרי שראיתי תמונה שלה מצטלמת בפייסבוק. >> או. חחח. סליחה! לא תמיד חושבת על המשפחה בפייסבוק. לא שאת ילד קטן יותר. > חחח לא. ואני לא מתנגד. מה שלומך? >> אתה לא, אה? אני בסדר. קצת משועממת, קצת שיכורה. טוב אולי מאוד משועממת ומאוד שיכורה, חחח. (אל תגיד לאמא שלך. אני לא רוצה לשמוע את זה ממנה.) הפסקתי למשוך את עצמי כדי לא לסכן לגמור מהר מדי ולאבד את האומץ שלי. הייתי כל כך נרגש ממה שאני עושה שאפילו אזכור אמא לא השפיע עליי. הדלת שלי הייתה נעולה, אבל לדמיין מה היא תחשוב אם היא תגלה שהבן שלה למעלה עם המכנסיים למטה מאונן בזמן שהוא מדבר עם אחותה… לקחתי עוד שאיפה מהקערה והנחתי אותה על השולחן שלי. > אני אפילו לא יודע מה אמא עושה; אני למעלה מעשן. אני לא אגיד עלייך אם את לא תגידי עליי. > וכמובן שאני לא מתנגד | נתתי לעצמי כמה ליטופים עדינים בזמן שהתלבטתי על זה. > וכמובן שאני לא מתנגד. לעזאזל, הלוואי שהיה לי את הביטחון וההערכה העצמית שלך. ואת ראויה לזה. בזמן שחיכיתי לתשובה שלה חזרתי לתמונה שהתחילה את הכל והגבתי אליה עם אהבה, ואז חיכיתי לספירה של עשר ושיניתי את זה ללייק. (אין צורך לחשוף את עצמי לשאר המשפחה, אבל קיוויתי שהיא יושבת שם ורואה את התגובה הראשונה שלי.)

כמעט דקה לפני שהיא התחילה להקליד שוב (לא ספרתי או משהו כזה). >> הממ. תודה לך, אחיין. למרות שאף אחד לא ביקש מעקב. אף אחד לא שלח לי הודעה חוץ ממך. וגם צילמתי כמה תמונות טובות לפני שפתחתי את המרלו הזה. 🙁 >> 😉 התאפקתי מלגעת בעצמי כדי לקחת עוד שאיפה. 'היא מפלרטטת בחזרה, נכון?' החלטתי להמשיך לרכוב על גל הביטחון העצמי שלי. > היי, הם תפסו את תשומת ליבי. או שאני לא מספיק? 🙁 😉 <3 >> אה, "הם" תפסו, הא? חחח. >> אחיין מסכן. אני לא צריכה להתגרות בך, נכון? בטח זה היין. אני מצטערת. אל תגיד לאמא שלך? 🙂 <3 'אלוהים שלי.' כמעט רעדתי, והייתי קשה כמו אבן. > חחח. לא אכפת לי אם זו את, דודה. ואני מבטיח שאני למעלה לבד, משועמם וכנראה מתנהג לא יפה בשלב הזה. >> אתה בסדר מתוקי! יש הרבה סיבות נחמדות לחיות לבד אבל אני כן מאחלת שהייתה לי חברה על הבקבוק הזה. תודה שאתה שומר לי על חברה, ראיין <3 <3 <3 > הלוואי שהייתי גר לבד. אמא נהדרת אבל אני חושב שאני מבין למה את מתכוונת. >> לא ללבוש מכנסיים זה יתרון גדול! חחח! > חחח. נשמע נחמד. זה בהחלט היה אני. 🙂 >> זה כן. אביגיל תמיד הייתה הפרועה, למרות שהרגשתי די פרוע בעצמי עכשיו. > את יודעת מה? למה שלא תשלחי לי אחת מהתמונות האלה? אולי אני יכו | עצרתי. נתתי לזה לשבת שם. 'למה שלא תשלחי לי אחת מהתמונות האלה?' באמת, אני?' אתה יכול פשוט להקליד את זה וללחוץ על שלח? האם להיות נועז מספיק כדי לשבור נורמות חברתיות? האם אכפת לי מנורמות חברתיות כשאני מעשן בזמן שאני מאונן לרעיון שהדודה שלי תראה לי את הציצים שלה? לא באמת. מה שכן היה אכפת לי זה שיחה מאוד מביכה עם אמא שלי. מפחיד. 'אלוהים.' התלוננתי בזמן שלקחתי עוד שאיפה מהבאנג שלי. התחלתי להתמסטל. לא היה לזה מטרה? 'נכון. זו הייתה התירוץ שלי.' נזכרתי. הסתכלתי על מה שכתבתי. דודה אביגיל עדיין הייתה באינטרנט. האם היא מחכה שאשלח? > את יודעת מה? למה שלא תשלחי לי אחת מהתמונות האלה? אולי אני יכול לתת לך כמה עצות. | 'מה? למה שהיא תצטרך עצות?' > את יודעת מה? למה שלא תשלחי לי אחת מהתמונות האלה? אולי אני יכול להגיד לך מה אני חושב. | 'נכון. זה תירוץ טוב. אידיוט.' > את יודעת מה? למה שלא תשלחי לי אחת מהתמונות האלה? | ריחפתי מעל Enter. זה היה זה; זו הייתה האמת. למה לא לשלוח לאחיין שלך תמונה של הציצים שלך? החיים קצרים מדי, אני חרמן, אני מסטול. לחצתי על Enter. לקחתי שאיפה מהבאנג שלי. הנחתי אותו. קמתי. לא יכולתי לשבת. דודה אביגיל הייתה באינטרנט. שלחתי את זה. נקרא. 'שיט.' אם מישהו היה רואה אותי עכשיו – זין בחוץ, זקוף, חולצה עדיין עליי, מציץ על המסך שלי מאחורי כיסא המחשב שלי בעצבנות – אני בטוח שהם היו חושבים שאני משוגע. הם היו צודקים. הייתי לגמרי משוגע. מקלידה… השלכתי את עצמי על המיטה שלי, כאילו מנסה פיזית להתרחק מהמבוכה של הציפייה. מיד קפצתי וישבתי חזרה, מבין שאני לא רוצה לפספס את התגובה שלה אפילו לשנייה. הרמתי את הבאנג ולקחתי עוד שאיפה, מניח אותו מול המסך שלי. >> וואו ראיין. מישהו בטוח בעצמו, הא? אלוהים. בהחלט לא. > בהחלט. החיים קצרים מדי, נכון? >> טוב, אני אוהבת שאני עדיין יכולה לפתות גבר צעיר, אפילו אם הוא האחיין שלי. חחח > אין בושה דודה אביגיל. אוהב את הגוף שלך. רציתי לראות עוד, אז שאלתי. 😉 >> אתה טיפש. אוקיי, אבל אם תגיד לאמא שלך אתה לא תראה את זה שוב. 'רגע, אני יכול לראות אותם שנית-?' המחשבה שלי נעלמה ברגע שהתמונה צצה בצ'אט. לחצתי עליה מיד: 'קדוש ש-' המחשבה שלי נקטעה שוב כשעוד תמונה צצה והסיטה אותי. >> השנייה היא רק בשבילך, אחיין. :-* טוב, מה היית עושה? מיד שמרתי את שתי התמונות – היה לי מספיק בהירות לעשות את זה – ואז פתחתי את השנייה והגדלתי אותה למסך מלא. הזין שלי, קשה כמו אבן מההתרגשות ומהמגע המזדמן של היד שלי, היה מוכן לסיים את זה כמו שאני הייתי, ולכן תפסתי במהירות כמה טישו והתחלתי לאונן לציצים המדהימים של הדודה שלי. שמעתי הודעת טקסט אבל התעלמתי ממנה כשאני ממשיך ללטף את עצמי. לא עבר זמן רב עד שהייתי מוכן לגמור. החזקתי את הטישו, מוכן לתפוס את השפיכה שלי כשהעיניים שלי נשארו נעולות על הנכסים השופעים של הדודה שלי. פתאום, היה דפיקה אלימה על הדלת שלי – בום. בום. בום. – וקול הידית מותקפת, מתנגדת למנעול שהייתי מספיק פיכח כדי לסובב לפני שכל זה התחיל. שמעתי את הקול של אמא שלי כשהשפיך שלי התחיל להישפך, עכשיו על הרצפה, הטישו נפל מפחד. "ראיין יעקב סמית, תפתח את הדלת הזו עכשיו." "אוי שיט," אמרתי בפאניקה אמיתית, הלב שלי דופק. "ישו אמא, אני… רק תני לי דקה!" הצלחתי להוציא כשסיימתי. הרגשתי לגמרי חשוף – הציצים של דודה אביגיל על המסך שלי, זין ביד, שפיך על הרצפה, אמא בדלת. סגרתי במהירות את התמונה, סגרתי את הצ'אט, תפסתי את המכנסיים שלי ולבשתי אותם – מדלג על התחתונים – ואז מיהרתי לדלת. לוקח נשימה עמוקה, פתחתי אותה. "היי אמא, מה קורה?" "אל תגיד לי 'היי אמא מה קורה?' צעיר, מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה פה?" מפחיד. "אני… מה? אמא, אני… אמ," הייתי

איבדתי את המילים. הרגשתי שזה הסוף שלי. "יכולנו לשמוע את זה מכל הדרך למטה!" אמא אומרת, מצביעה על המסך שלי. עם הפאניקה שהתחילה להתפשט, עקבתי אחרי האצבע שלה. שם היה המסך שלי, פייסבוק פתוח אבל הצ'אט סגור, ולפני המסך היה… הקערה שלי עם הגראס, רובו אפר, שנשכח בהתרגשות שלי. "מעשן בחדר שלך, ראיין, באמת? ולא חכם מספיק לפתוח חלון? זה מה שאתה עושה בליל שישי, יושב לבד ומעשן גראס?" "אוי, אמא," אמרתי, ההקלה שהתפשטה בגופי כמעט גברה על ההקלה של לפזר את הזרע שלי על הרצפה. נתתי לעצמי ליפול אחורה, יושב על קצה המיטה שלי, כששחררתי את כל הלחץ בנשיפה ארוכה. "אמא," אמרתי בכנות ובשלווה עצומה. "אני באמת מצטער. זה היה טיפשי מצדי, ואני מתנצל. בבקשה תסלחי לי." "אוי… טוב, אה… אני סולחת לך, מתוקי." אמא אמרה, מופתעת מהכנות שלי. "אבל זה עדיין היה די טיפשי מצידך." "את צודקת. זה לא יקרה שוב. זה אף פעם לא היה צריך לקרות מלכתחילה. את לגמרי מוצדקת לכעוס עלי, אמא." אמרתי, חושב שהיא לא יודעת את חצי מהעניין. "טוב… תודה, ראיין. ותשמע," הכעס בפניה הוחלף באהבת אם. "אני לא מתנגדת, אני מניחה, רק… תהיה חכם יותר, בסדר? יש לנו אורחים בסוף השבוע הבא ואני לא רוצה שהבית שלי יריח כמו גראס, מבין?" "כן אמא. הבנתי, מאה אחוז." ידעתי שהפנים שלי היו עם חיוך טיפשי של הקלה, שחשבתי שאמא פשוט תראה אותי כמאוד גבוה. "מי בא לבקר?" שאלתי רק כדי לשנות את הנושא. "הדודה שלך אביגיל בדיוק שלחה לנו הודעה שהיא רוצה לבקר, והיא תישאר כאן. אז תתנהג יפה."