לקחתי הפסקה קצרה מכתיבת "פעולה, תגובה ותוצאות" כדי להרכיב את הסיפור הקצר הזה שהסתובב במוחי זמן מה. הוא היה די ברור במוחי, בהשראת סיפורים וסרטים כמו "מזמור חג המולד" או "סקורג'ד", עד שקראתי לאחרונה את "אשם עד שיוכח חפותו" מאת אחר2אחר1. לקחתי קצת השראה מהסיפור שלו כדי להעשיר את הדמות הראשית יותר ממה שתכננתי במקור בסיפור הקצר הזה. בניגוד לסיפורים האחרים שלי, יש מעט מאוד תיאורים גרפיים של מין, זה לא נדרש כאן. אם אתם נעלבים מסיפורת שמציגה דת כמשהו שאפשר לא לאהוב, דלגו על הסיפור הזה כי אני לא רוצה להכעיס אף אחד במודע. ישנם שני אזכורים לדת אם תמשיכו לקרוא, אני באמת לא מתכוון לפגוע, זה פשוט יצירה של דמיון. זה גם מאבק איך לקטלג את זה. יכולתי ללכת בדרך של נשים אוהבות, גילוי עריות/טאבו, מדע בדיוני ופנטזיה או אי הסכמה/חוסר רצון, אבל בחרתי באי-אנושי. אם אתם לא חושבים שזה המקום הנכון, פשוט דמיינו שזה תחת הז'אנר שבו אתם חושבים שזה שייך. אני מקווה שתיהנו! <<<<חג מולד בוער>>>>

יוסי יד עמד רטוב עד העור, גופו מתנודד בצורה מסוכנת כשהוא עומד על המעקה של הגשר הנטוש. הרחק למטה בחשכה, קצף לבן מוזר היה בקושי נראה כשהנחל המהיר זורם לכיוון קריית גת. בחשכה השלג ירד, הוא ירד כבר למעלה משעה והשתיק את קול הנחל הזורם מאתיים רגל למטה. הקול היחיד היה של הוויסקי הזול שנשפך כש"יוסי לקח לגימות גדולות ישירות מהבקבוק. יוסי צחק לעצמו. הוא אפילו לא אהב וויסקי אבל זה היה מונח ליד הדלת של הסופרמרקט כהצעה מיוחדת לחג המולד כש"יוסי רץ פנימה והחוצה ולקח אותו לפני שהמאבטח שם לב אליו. ואף אחד לא שם לב ליוסי, הוא היה נמוך יותר מחתיכת חרא על נעלי הקונים כשהוא ישב כל היום על הקרקע הקרה ליד קיר הסופרמרקט וחזר על 'חג מולד שמח' שוב ושוב לכל מי שעבר לידו בתקווה שיעשו את הדבר הנוצרי ויזרקו לו קצת כסף כדי שיוכל לקנות משהו לאכול ולשתות. אחרי שמונה שעות היו לו שני בדלי סיגריות, מסטיק שנזרק, פחית קולה חצי ריקה שנזרקה עליו ושני שקלים ושמונים אגורות. בערב חג המולד, החנויות יהיו סגורות ליומיים כך שההזדמנות לקבץ נדבות תהיה מחוץ לחלון. אחרי שהחנות נסגרה יוסי זחל ברחובות לחנות נוחות קטנה שהייתה פתוחה עד מאוחר. באמצעות שני השקלים ושמונים שהצליח לקבץ קודם הוא קנה נקניקיה ובקבוק מים לפני שישב בחוץ עם קופסת הקבצנות הקטנה שלו. עם תקווה כמעט אפסית לגאולה הוא אפילו לא טרח להרים את מבטו אל האנשים שזרמו פנימה והחוצה מהחנות. כשהוא סיים את הנקניקיה הוא זרק את העטיפה על המדרכה והרוח הקלה התחילה לגלגל אותה. זוג בגיל העמידה עצר כשהם עברו לידו. האיש נבח על יוסי. "היי, לך תרים את הזבל שלך!" "לא חושב כך, אתם נוהגים לזרוק דברים בקלות ולהשאיר אותם לגורלם, לא מטופלים. לא רואה למה אני לא צריך לעשות אותו דבר כמו כולכם." "חצוף מטומטם!" האיש מיד הרים את רגלו ובעט אותה בחזה של יוסי, מוציא את הרוח מריאותיו. יוסי צחק לעצמו – האידיוט לא הבין שהוא מתייחס לאנושות שזרקה אנשים כמוהו לאכפת לה אם הוא חי או מת. כמה צבוע לחשוב יותר על עטיפת מזון מאשר על חיי אדם. כשנסגרה החנות, הוא התנדנד שלושה קילומטרים לגשר בקריית גת בנעלי הספורט הבלויות שלו, בג'ינס ובקפוצ'ון. הוא גדל כאן וחי באזור עד לפני שמונה שנים כך שהכיר את האזור היטב. ככל שידע, עדיין הייתה לו משפחה מקומית אם כי, מבחינתם, הוא כבר לא היה קיים. הוא צחק וצעק לשמיים בלילה: "בעוד כמה דקות כולכם תקבלו את מתנת חג המולד שלכם בדיוק כמו שרציתם…סליחה…מה זה?…אני…אני…מה הייתי רוצה?…אני רוצה שכל העולם המזוין שלכם יישרף על מה שעשיתם לי!" לוקח עוד כמה לגימות גדולות מהבקבוק הוויסקי הכמעט ריק, דמעות זלגו על פניו כשהשיחה הדמיונית שלו עם כל משפחתו התנהלה. לא בטוח אם זה היה הקור או העובדה שהוא פשוט ויתר, בקבוק הוויסקי הסתובב כלפי מטה מידו, קול חלש מהדהד חזרה כשהוא נשבר במקום שבו קפץ מהחלק של הגשר לכיוון התחתית. מה אכפת לו? הוא עמד לבד, סווטשירט בלוי, ג'ינס ונעלי ספורט עם חורים בסוליות. זקן אפור לא מסודר תואם את השיער השומני המוזנח שלא נחתך במשך חודשים רבים, מסתיר חלקית פנים מלוכלכות שעברו מזמן את מראה הייאוש. כשהוא הביט בידיו הוא הבחין שהן כחולות מהקור כשהשאר רעד ללא שליטה. אולי המוות יביא לו איזושהי חמימות. הוא קיווה כך. הוא עצם את עיניו, הושיט את ידיו אופקית כמו קופץ אולימפי ואז התחיל ליפול קדימה במעשה סופי שיסמל את סופו הבלתי נמנע. כמה שניות לאחר מכן הוא התחיל להרגיש חמימות מקרינה לתוך גופו, האם הוא מת, האם מוחו התרוקן במהלך הנפילה? האם בסופו המר מוחו התרוקן כדי לחסוך לו את השניות של הכאב שהרגיש כשהתרסק אל

המים הקרים הקפואים? פוקח את עיניו לאט, הוא התפלל שאם יש גן עדן וגיהנום, הוא עלה למעלה ולא ירד למטה. הוא לא בטח באלוהים, אם באמת יש אחד כזה, שלא ישחק עם נשמתו ברגע האחרון. להפתעתו, הוא עדיין היה על המעקה מעל הנהר, אבל משהו היה לא בסדר. גופו היה מספיק רחוק בנפילה כך שהכוח הכבידה היה צריך לקחת אותו, אבל מסיבה מוזרה הוא נתקע בזווית הזו. כשהביט למטה, רק קצות אצבעותיו עדיין נגעו במעקה. אבל אם זה היה מוזר, משהו אחר היה מוזר יותר. השלג פשוט נעצר. לא כאילו הוא נפל, אלא נתקע באוויר כאילו אלפי פתיתי השלג קפאו בזמן. הוא צחקק למחשבה על קפיאה… שלג היה טיפות קטנות של מים קפואים… אבל הם בדרך כלל לא נשארים תלויים ללא תנועה. החום שהוא הרגיש חלחל במהירות דרך גופו ובאופן מוזר, היכן שהיה שיכור, מוחו היה פתאום צלול ומלא בבהירות. היה משהו נוסף שהוא התחיל להיות מודע אליו, תחושה שהוא כבר לא לבד. מבט חטוף לאזור גופו שהיה המקור הראשוני לחום הקרין מצד שמאל שלו, הייתה יד שנגעה בו. יד עדינה ויפה. עיניו עקבו אחרי היד שהייתה מחוברת לזרוע, שהייתה מחוברת לגוף. גוף נשי עירום מאוד. הוא צחק לעצמו ואז דיבר אל הישות הדמיונית לידו. "אם הייתי יודע שהמוות יגרום לאישה יפה כמוך לגעת בי, הייתי עושה את זה מוקדם יותר!" האישה חייכה אליו. הוא ניחש שהאשליה הזו נוצרה על ידי תודעתו הגוססת, שכן היא הייתה לכל כוונה ומטרה מה שהוא היה מחשיב כאישה של חלומותיו. נראתה באמצע שנות העשרים שלה, בגובה של כמטר וחצי, עם שיער שחור גלי ארוך שנפל מתחת לצווארה ופנים כמעט כמו של פיקסי. שפתיים דקות ומתוחות בצבע אדום דם חייכו אליו כשעיניים גדולות בצורת שקד הביטו בו. צורת גופה הייתה מושלמת; לא רזה ולא שמנה, עם עיקולים חושניים שרק גוף של אישה יכול להציג. הדבר היחיד שנראה לא נכון היה הילה כחולה חלשה סביבה. כמובן, זה מעבר לעובדה שמלבד היותה יפה ועירומה, היא הייתה תלויה בזווית המנוגדת לכוח הכבידה לידו. "מי את?" "אה כן, שכחתי שאתם משתמשים… שמות… שמות לכל ישות? אם זה המקרה, תני לי שם." "את מלאך?" "מלאך?…..כן אם תרצה…..זה השם שלי, מלאך." ממשיך להעריך אותה, הוא יכול היה לראות שעורה היה ללא רבב – עור לבן קרמי עם שדיים יפים ומוצקים שבראשם פטמות כמו חלוקי נחל שנראו גאים לבלוט באוויר הקר. בין רגליה היא הייתה מגולחת ורגליים ארוכות ומעוצבות ירדו עד לרגליה. "מלאך, למה את כאן, איך עשית את זה?" כדי להמחיש את דבריו, הוא אסף כמה פתיתי שלג תלויים מהאוויר והחזיק את ידו כדי שתראה כשהם נמסים מחום גופו. "כל שנה אחד מבני גזענו נבחר לנסוע לכאן לביתך כדי להחזיר את חובנו אליכם. ביום הזה לפני מאות שנים, מלחמה גדולה השתוללה ברחבי הגלקסיה. מנהיגנו ברח עם נשמת חייו, אבל נרדף והתרסק על כוכבכם. כשהוא ונשמת חייו דעכו, הם הצליחו להעביר את הצימוד שלהם לאישה שעברה ליד. ביום הזה נולד הצימוד, אבל הצורה הייתה מעולמכם, למרות שהוא החזיק בכוחות מעולמנו. הם גידלו אותו כשלו עד שכמה מבני עמכם נבהלו מהכוח שהם גילו שהוא יכול להפעיל. אז הם לקחו אותו ותלו אותו על צלב לפני שהכניסו את גופו למערה. הוא ה…" מוחו של תרי הסתחרר כשהוא קטע אותה. "תפסיקי מלאך! בבקשה תפסיקי! את צוחקת עליי… זה לא יכול להיות אמיתי… לא, את מדברת על ישו…" הפעם מלאך קטעה את תרי. "כן תרי, הוא היה…. אני חושבת שהמילה שלכם היא צאצא? הוא היה הצאצא של מנהיגנו ו… כן, אישה… אתם קוראים לנשמת חיים אישה כאן. הם היו צריכים דרך להבטיח שהצאצא שלהם יוכל לשרוד, אז הם עשו מה שהם חשבו שנכון על ידי הכנסת הצאצא שלהם לאישה מאחד מבני עמכם. אבל אם מה שאת אומרת נכון, אנחנו הרגנו אותו, למה אתם חוזרים כדי… להחזיר לנו… על שהרגנו אותו?" היא חייכה אליו כמו שהורה מחייך לתינוק שלומד מילה חדשה. "לא תרי, המעשה הזה גרם לצאצא להתעלות, ועם זה מקומנו ביקום הובטח לנצח נצחים." "תרי, בבקשה אל תדאג, הכל יתחיל להיות מובן לך בקרוב, בבקשה תבטח בי." "אז למה באת לכאן, באת לאדם שעומד ללכת ולפגוש את יוצרו אם זה לא תעלול של מוחי ואני כבר מת." "לא תרי, אתה חי לגמרי. האנושות אפשרה לנו לשרוד, חובנו הוא לחזור כל שנה ביום הזה ולבחור נשמה שעומדת למות ולהציל אותה, בדיוק כפי שגזעך הציל את הצאצא לפני מאות שנים. בחרתי להציל אותך, תרי יד." "מלאך, אני לא רוצה להינצל. אין לי שום דבר בחיים. לתת לי לחיות זה הרבה יותר גרוע מלתת לי למות. לכי ותצילי מישהו שרוצה להינצל מלאך, בחרת את האדם הלא נכון." מלאך שקלה; בכל הזיכרונות הקודמים שחלקה גזעה, אף אחד מעולם לא ביקש שלא להינצל. היא לא הייתה בטוחה מה עליה לעשות הלאה. היא ראתה פתרון. "תרי, אני יכולה להסתכל לתוך נשמתך? אני רוצה לראות למה אני לא צריכה…"

להציל אותך. אם אני לא יכול, אני אתן לך ליפול, אבל אם אמצא פתרון חלופי, אוכל לקיים את ההתחייבות הנצחית שגזענו עשתה." "לא בטוח איך אתה יכול להציץ בנשמתי אבל תהיה אורח שלי." עם זה נפתחה לפניהם נוף של חזון, זה הרגיש כמו הקרנה הולוגרפית חוץ מזה שלא היו מקרנים. ואז פתאום היה צבע, זה נראה כמו סוג של סרט תיעודי רפואי עם מצלמה פנימית מתפתלת בתוך גוף. אבל היה משהו אחר. "עיניו של תרי התרחבו כשהוא נשם נשימה עמוקה והחזיק את נשימתו. החזון נעצר וחזר מעט אחורה. "מה עשית? מה אני מרגיש… זה מרגיש כמו….." המלאך קטע את תרי שוב. "זה הרגע שבו הפכת להיות ישות מודעת, תרי, עמוק בתוך אמך בנקודה שבה הפכת להיות מודע לקיומך. אני יכול להרגיש את, איך אתם קוראים להם…רגשות לפני שהמוח שלך מנסה לעבד אותם. אני מבטיח שאלה שעלולים להיות כואבים מדי יידחקו אבל אני לא יכול להסתיר אותם ממך לחלוטין. אם תגיד מהר יותר אני יכול להאיץ את הצפייה הזו בנשמתך. אני יכול להפעיל אותם מחדש אם תרצה אבל אני לא יכול לדלג על דברים." "זו הייתה חוויה מדהימה אז מלאך. בבקשה, בבקשה אני יכול לחוות את זה שוב?" הוא עשה ודמעות זלגו מעיניו כשהוא הרגיש את כל הרגשות של להיות מודע לקיומו שלו. כמו סרט מואץ זה התגלגל דרך חייו. מסוגל לזהות את רגשותיו, המלאך שינה את מהירות חייו המופעלים מחדש והיו כמה מקרים שבהם הוא ביקש ממנה לעצור ולהפעיל מחדש סצנות – לפעמים יותר מפעם אחת. הם עברו לחייו הבוגרים המוקדמים לאחר שעברו את בית הספר, לידת אחים, מוות של סבא וסבתא ואז זה האט כאשר תרי נישק בחורה בפעם הראשונה. התמונה דיברה על תמימות אבל הרגשות היו, בפעם הראשונה, בניגוד ישיר לאלה שבקטע המופעל מחדש של חייו. "תרי, למה יש לך רגשות מנוגדים בין אז לעכשיו. אז הם כל כך דומים למודעות לקיומך אבל מה שאתה מרגיש עכשיו זה עצב עמוק שלא ראיתי קודם." קולו של תרי היה בקושי קרוק כשהדמעות זלגו מעיניו. "זו אשתי לשעבר, הנשיקה הראשונה שבה ידעתי שאוהב אותה לנצח. אבל היא הסיבה שאני כאן עכשיו כי…" "תפסיק תרי, הכל יתנגן בקרוב." וכך זה נמשך. הוא צפה כאשר בתו חנה נולדה, ואז בנו גבי אבל המלאך ציין שהרגשות החלופיים קרעו זה את זה בתוכו. היא צפתה כשהחיים שלו התקדמו, הקמת עסק משלו עם חברו הוותיק מבית הספר, מרדכי ויליאמס, השעות הארוכות, הרחבת העסק, נסיעות, עוד שעות ארוכות, העסק פורח לאימפריה קטנה אבל עדיין הוא, ורק הוא, שמר על עבודה בשעות הארוכות האלה. כשתרי צפה בזה הוא יכול עכשיו להבין מה השתבש. הוא הסיר את עיניו ממשפחתו יותר מדי זמן לאורך השנים עד שזה הפך לנורמה ובעולם המואץ הזה שנחשף לפניו, הוא הבין איך מה שקרה קרה. כשהוא היה נשוי לראשונה, הוא ראה זוג צעיר מאוהב, סקס מדהים, מלא תשוקה ואהבה אבל עם הזמן זה דעך עד שזה נראה כאילו זה נרקב כמו פרחים נובלים באגרטל. בתו הגיעה לגיל שמונה עשרה ובנו היה בן חמש עשרה אבל עד אז הוא היה רק צל שלפעמים השליך את עצמו על חייהם. הוא ציין שלא היו ימי ספורט, טקסי פרסים, הצגות בית ספר ומעט ימי הולדת שהוא באמת זכה להיות נוכח בהם. הוא התחיל לבכות, לא רק דמעות אלא בכי מוצק שגרם לכל גופו לרעוד על מה שהוא נתן להחליק בין אצבעותיו מבלי לשים לב. אבל הוא עצר בפתאומיות כשהסצנה הבאה הציגה את עצמה בנוף התלת-ממדי. זו הייתה אשתו לשעבר והוא במיטה. "התגעגעתי אליך גדול שלי בזמן שהיית רחוק החודש האחרון." "גם אני התגעגעתי אליך, אם מרדכי לא היה כל כך מפחד לטוס היינו יכולים לחלוק את הנסיעות האלה במקום שזה תמיד יהיה אני רחוק מהבית. הוא אף פעם לא היה לו בעיה לטוס. הוא אומר שזה תמיד היה שם אבל החמיר ככל שהתבגר". "אל תדאג תרי, מרדכי שמר על הכל בידיים בטוחות בזמן שהיית רחוק." המלאך הרגיש את רגשותיו מגיעים לשיא עם כעס קיצוני בהווה. "מה היא עשתה שגורמת לכאב בהווה. אני יודע שאני לא מבין לגמרי את אופן הדברים שנאמרים למה זה בעיה עכשיו?" תרי לא אמר כלום לכמה שניות. "כי אני יכול עכשיו לראות בבירור מה באמת נאמר. היא לא מתייחסת לעסק שלנו בידיים בטוחות היא מתייחסת למשפחתי. אני יכול לראות את זה עכשיו, הבעת הפנים, החיוך הערמומי. הם כבר תכננו להחליף אותי במרדכי בתוך המשפחה שלי. פשוט לא הבנתי את זה באותו רגע. הסצנה המשיכה להתנגן. "תרי, אנחנו יכולים לעשות אהבה, עבר כל כך הרבה זמן ושנינו צריכים לנסות ולהתחבר מחדש." "בטח,..כן..אני…אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה אנחנו…" "עבר כל כך הרבה זמן שאני לא רוצה שזה יהיה כמה שניות של 'וואם-באם-תודה-מאם'. בוא נעשה משהו קינקי שמעולם לא עשינו קודם. תעלה לכאן ותשפוך עליי את כל הזרע שלך, בבקשה. תמיד רצית לעשות את זה." המלאך ותרי צפו כשהוא פלט זרמים של זרע על אשתו דאז. בלי מילה היא קפצה מהמיטה ונכנסה לחדר האמבטיה ונעלה את הדלת מאחוריה. כמה דקות לאחר מכן היא חזרה אבל לבשה חלוק כבד לפני שטיפסה למיטה. "תחזיר את זה אחורה מלאך!" כשהוא מתנגן שוב תרי צועק; "תעצור שם! אתה יכול להגדיל את זה, אני…"

רוצה לראות מה היא מחזיקה." המצלמה מתקרבת כדי שיוכלו לראות את ידה. "כלבה מזוינת! ככה הם עשו את זה!" אנג'ל לא דיברה אבל טרי ידע מה מכיל מבחנת הניסוי שהיא החזירה לחדר בחשאי. הזרע שלו. כשהסצנה נמשכת, אשתו מתהפכת ולא מעוניינת להמשיך את הקשר שהבטיחה לבעלה. הסצנות מתקדמות במהירות ומאטות כשטרי חוזר הביתה מהעבודה בערב אחד. הוא קורא פתק שהארוחה שלו ושל בתו דורשת חימום, כי אשתו יצאה עם חברות והבן נמצא אצל סבא וסבתא. כשהבת שלו מגיעה הביתה, הוא מגיש את הארוחה ומבחין שיש בקבוק יין טרי על השולחן עם שתי כוסות. גם הוא וגם בתו שותים קצת יין עם הארוחה לפני שראייתו של טרי מטשטשת, הרגשות בזמן הופכים אקראיים כאילו הוא שיכור. עיניו נסגרות והדבר האחרון שהוא רואה הוא דמותה של בתו עם ראשה על זרועותיה ישנה על השולחן. הסצנות הבאות הן חדשות לטרי, מוחו מעולם לא הצליח לזכור אותן במודע לאחר האירוע שהוא ואנג'ל עמדו לחזות בו. רגשותיו כעת מלאים בטרור ופחד ממה שכביכול עומד להתרחש. בהקרנה יש דמויות, שתיים מהן, לא בפוקוס אבל הקולות ברורים. אשתו והחבר שלו כביכול, מארק ויליאמס. יש גוף שוכב לידו, הוא כבר יודע שזה הבת שלו. שתי הדמויות המטושטשות מזיזות את גופה לפני שמארק ויליאמס מטפס בין רגליה ומתחיל לזיין אותה, את בתו שלו עם אשתו שמעודדת אותו. בתו משמיעה כמה קולות אבל הוא כבר יודע שהיא מסוממת ולא מסוגלת למנוע את זה. טרי בוכה כשהוא צופה בבתו מאבדת את בתוליה. הפוקוס בא והולך אבל הקול תמיד ברור. כשמארק מסיים, אשתו אומרת לו להיזהר כשהוא יוצא, לשים לב לקונדום כי הם לא יכולים להשאיר עקבות. אשתו אז מתקרבת לפנים של טרי עם מזרק פלסטיק מלא בנוזל לבן. "אתה יודע מה, קוקי בוי, אני לא יודעת למה לא חשבנו על זה לפני שנים." הוא צופה כשהיא דוחפת את המזרק לתוך גופה המרוסק של בתו ומחדירה את הזרע שלו עמוק בתוכה. הם אז ניגבו את הדם וההפרשות של בתו סביב איבר מינו עם מטלית. ראייתו מטשטשת לפני שהוא מודע לכך שהוא קשה ומישהו מאונן לו. אשתו מעודדת אותו; "תשפוך, תשפוך אתה יודע שאתה רוצה את זה"… מטושטש שוב כשהם מדברים על ניגוב הכפפה הגומי סביב פניה של בתו, איסוף הזרע שלו מגופו ושפשוף אותו בשערה ובעורה של בתו. ואז רעש של רשרוש, דיבור על השגת הקונדום, הכפפה וכוס יין לשים אותם בשקית להסתיר ראיות. עכשיו קול של אשתו בוכה, תמונה מטושטשת עם מישהו מדבר. "שלום, מהר תביאו לי את המשטרה, אני מתחננת תמהרו!… כן משטרה, הגעתי הביתה ומצאתי את הבת שלי נאנסה… האיש שעשה את זה עדיין כאן… בבקשה תמהרו. כן, בבקשה אנחנו צריכים גם אמבולנס!" היא ניתקה את השיחה ואשתו ומארק התחילו לצחוק. כשטרי מתחיל להתעורר, הוא מביט למעלה בדיוק כשאגרופו של מארק פוגע בפנים שלו ומפיל אותו ללא הכרה. הסצנות הבאות מתנגנות במהירות, משטרה, ראיונות, עורכי דין והכאה בתא מעצר מהמשטרה ואפילו מכמה פושעים אחרים שהיו בתאים. יש בית משפט, טרי מתחנן שוב ושוב שהוא לא עשה את זה, שזה לא הוא, בוכה כמעט ללא הפסקה לאורך כל הדרך.

Avatar photo

By יעל אפק

יעל אפק היא סופרת נלהבת שמרגישה חיבור עמוק לתחום הספרות הארוטית. היא אוהבת לשלב בין תשוקה ורגש בסיפוריה, ותמיד מחפשת דרכים חדשות להעביר חוויות חושניות ואינטימיות דרך המילים. יעל כותבת במיוחד עבור הקהל הישראלי ומאמינה שדרך הסיפורים שלה היא יכולה ליצור חיבור רגשי עמוק בין הקוראים לתכנים. מלבד הכתיבה, יעל גם אוהבת לפרסם סיפורים של אחרים, מתוך אמונה שכל אחד יכול למצוא את מקומו בעולם הארוטי ולשתף את החוויות שלו עם הקוראים.