פרק 6: המכשפים התאומים
תיאפל וחברתו החדשה, הדמפירית נדיה, עזבו את גשרחצה והמשיכו בדרכם ליעד הבא ברגל. כשהלכו, הם העבירו את הזמן בהיכרות זה עם זו. "אתה יודע, זה אולי אירוני לשמוע את זה מערפד, אבל אני אוהבת איך שהשמש מרגישה על העור שלי. למרות שזה מחליש אותי, זה גם מרגיע אותי איכשהו, כאילו אני לא מפלצת," אמרה נדיה כשהביטה בשמיים הכחולים. "אני לא חושב שאת מפלצת, נדיה. מפלצת לא הייתה עושה מאמצים לשמור על חיי אנשים כמוך. אני חושב שאת אדם נפלא!" אמר לה תיאפל, נלהב לעודד אותה. "אוו, אתה פשוט האדם הכי נחמד שיש! זה הרוויח לך 'פרס' קטן הלילה!" היא חייכה כשהיא מלטפת את סנטרו באצבעה. "אבל בוא נהיה כנים, הייתי עושה את זה בכל מקרה," היא קרצה. תיאפל צחקק, ואז החליט לשנות את הנושא. "את יודעת, מערכת האינסטלציה הפנימית הזו הייתה מדהימה וכך גם הדברים האלה של הנורות! לא הייתי מנחש שאלפנדל כל כך מאחור. מעניין מה עוד האלפים פספסו." "ובכן, שום דבר לא באמת השתנה עד לפני כחמישים שנה, לפי החוקרים. יש כמה דברים נוספים אבל שום דבר משמעותי. הדברים היחידים שאת צריכה להיות מודעת אליהם הם רובים." "רובים?" הרים הגמד גבה. "כן, הם יורים כדורים קטנים בגודל ציפורן במהירות גבוהה מאוד. הכדורים נעים כל כך מהר שהם יכולים לחדור שריון ולהפוך אותו לחסר תועלת. תחשוב עליהם כ'חיצים סופר'." "הם נשמעים מפחידים." "הם יכולים להיות, בידיים הנכונות. הבעיה איתם היא שהם יכולים לירות רק כדור אחד בכל פעם לפני שצריך לטעון אותם מחדש, ואתה צריך לטעון אבקה שמפעילה אותם גם, מה שלוקח הרבה זמן לעשות בקרב. היורה פגיע להתקפה בזמן הטעינה." "לכל נשק יש את החוזקות והחולשות שלו," הודיע לה תיאפל. "כן כן.. שמעתי גם שמועות שהצבא הגשואני פיתח סוג של כרכרה בבירה שנעה ללא סוסים!" "באמת? זה.. מדהים!" "זה נכון, בהנחה שהשמועות נכונות. אז, יש לי שאלה, בן כמה אתה? אתה נראה צעיר, אתה מבוגר, נכון…?" שאלה נדיה, מקווה שהגמד יגיד "כן". "אני, אני בן 20 בעצם. בת כמה את? ערפדים יכולים לחיות מאות שנים, אבל מה איתך?" נדיה נתנה לו מבט מעוצבן. "לא לימדו אותך שזה לא מנומס לשאול אישה לגילה? חה!" היא נאנחה, חוצה את זרועותיה כשהיא מסובבת את ראשה ממנו. "…. אני בת 23. דמפירים לא חיים מאות שנים כמו ערפדים אחרים. אני עשויה לחיות קצת יותר מרוב בני האדם, אבל רק עד מאה שנים לכל היותר." "אני מצטער, שמעתי שלא כדאי לשאול את זה, אבל הייתי סקרן מדי לגבי גילך." תיאפל צחקק. "אז את מבוגרת ממני, הנחתי כך." "אה, ומה גרם לך לחשוב כך?" נדיה הביטה בו בזעם. "אתה קורא לי אישה זקנה?" היא נטתה לעברו. "א-את נראית כל כך בוגרת, זה הכל!" "חה, נכון מאוד אני!" נדיה צחקה בקול רם. כשהלכו, תיאפל וחברתו החדשה והנמרצת הכירו זה את זו, מחליפים סיפורים ומידע על עצמם תוך כדי הליכה.
בעיר אחרת, התרחש מהומה בשוק. בחור צעיר ובחורה צעירה נשאו אוכל בזמן שנרדפו על ידי סוחר כועס ברחוב צפוף, מתחמקים ומתפתלים בין האנשים. הם היו תאומים, שניהם בעלי שיער בלונדיני ועיניים ירוקות. לזכר היה שיער קצר ומבולגן, לשיער הנקבה היה שיער באורך כתפיים. בגדיהם היו קרועים ובלויים, מראים סימנים של מאבקים מרובים. "גנבים קטנים ומלוכלכים!! תחזרו לכאן!!" צעק הסוחר הכועס. "מיריה! תעשי משהו!!" ציווה הזכר על אחותו. מיריה החלה לשנן לעצמה, ואז חבית נפלה, שופכת דגים על הקרקע. הסוחר שרדף אחריהם החליק ונפל, מקלל את התאומים כשהם ברחו. "איבדנו אותו, סיריס!" צעקה מיריה לאחיה. "מעולה אחותי, עכשיו אנחנו בבית.. חופשיים.." התאומים נעצרו מול מספר שומרים חמושים שעמדו בדרכם. "זה מספיק! אתם באים איתנו!" הצהיר הקפטן שלהם כשהוא ואנשיו הרימו את נשקם והתקרבו אליהם באיטיות. "אל תתנגדו!" "מצטערים, אבל אנחנו ממהרים," אמר סיריס, ואז אמר לחישה מהירה. "אל תפגעו בהם, בסדר?" שאלה מיריה בעצבנות. "אל תדאגי, כל מה שאני הולך לפגוע בו זה הגאווה שלהם, פשוט תהיי מוכנה. עכשיו, התפשטו!" עם המילים האלה, השריון והבגדים של השומרים נקרעו, הם צעקו כשהם מנסים לכסות את עצמם. מיריה צעקה את הביטוי "רוח קרח" שגרם לרוח קרה מאוד לנשוב. איברי המין של הגברים התכווצו בגלל האוויר הקר, מה שהשאיר אותם צורחים בפניקה. במהלך הכאוס, התאומים הצליחו להימלט מהשומרים. שום דבר אחר לא עמד בדרכם למנוע מהם לעזוב את העיר. הם רצו ללא הפסקה עד שהרגישו שזה בטוח לנוח, ואז טיפסו על עץ עם עלווה עבה, מה שהקשה עליהם להיראות מהקרקע. "אנחנו צריכים להיות בטוחים כאן לעת עתה," אמר סיריס. "ובכן, זה היה חדש," צחקה מיריה. "אני חושבת שאולי עשינו יותר מאשר לפגוע בגאווה שלהם." התאומים התכוננו לאכול את הארוחה הגנובה שלהם. "הלוואי שלא היינו צריכים לפנות לגניבה.." אמרה מיריה בעצב. "אני יודע, אבל אין לנו ברירה עד שנחזור הביתה, אם יש בכלל בית לחזור אליו.." הוא נגרר. "את חושבת שמישהו שרד? את חושבת שאמא שרדה?" "אני מקווה שכן, אבל אם מישהו שרד, זו תהיה אמא. מה שאני לא מבין זה למה הם לקחו אותנו והרגו את כולם. אם הם רצו מכשפים, היו…"
כפר שלם מלא בהם!" "אולי הם רצו אותנו בגלל מי שסבא שלנו?" מיריה תהתה. "זה בהחלט אפשרי. לעזאזל, להיות הנכדים של הקוסם הכי מפורסם בעולם זה כאב ראש בשבילנו! האויבים שלו בטח החליטו לבוא אחרינו כדי לנקום בו!" "אני תוהה למה הם לא ניסו לקחת את אמא גם" מיריה נאנחה ולקחה עוד ביס. "אולי הם חשבו שאמא חזקה מדי מכדי לקחת אותה בחיים. אבל אנחנו לא יודעים שהם לא לקחו אותה גם. אני חושבת שהכי סביר שהיא שם בחוץ מחפשת אותנו. בכל מקרה, בוא נסיים כדי שנוכל למצוא מקום ללון הלילה." הם סיימו את הארוחה שלהם, ואז עזבו את העץ והמשיכו אל ההרים. ענני סערה התאספו במהירות ולפני שהם הספיקו למצוא מחסה, גשם שוטף הרטיב אותם לגמרי. "לעזאזל!! אלה הבגדים היחידים שיש לנו, והם כבר עומדים להתפרק!" סיריס נאנח. "תראה! מערה!" מיריה הצביעה. שניהם רצו פנימה, נכנסים כמה שיותר עמוק. "הבגדים שלנו רטובים! לפחות יש כאן עצי הסקה, נוכל להדליק אש כדי להתחמם" סיריס אמר כשהוא הניח את העצים יחד. הוא אמר לחש קצר שיצר להבה קטנה בידיו שהפיל על העצים, והדליק אותם. "אנחנו צריכים להוריד את הבגדים האלה ולייבש אותם" מיריה הציעה, מרימה את חולצתה המרופטת, חושפת את שדיה הקטנים וגופה הקטן. סיריס בלע רוק כשהוא צפה באחותו התאומה מתפשטת, מניחה את בגדיה על סלע קרוב. "הנה, תוריד את שלך ואני אייבש אותם גם." סיריס הסמיק ועשה כפי שהציעה, חושף את גופו הרזה אך החטוב. הוא הניח את בגדיו ליד אלה של אחותו. "עכשיו, מכיוון שאנחנו לא לובשים כלום, למה שלא נתחמם?" מיריה חייכה, הולכת לעבר התאום העירום שלה, מנענעת את ירכיה. "וואו אחותי, מאז שעשינו את זה בפעם הראשונה, את לא יכולה להפסיק" הוא אמר, תופס את ירכיה. איברו כבר התחיל לגדול ולהתקשות. "זה בגלל שאני אוהבת אותך! תמיד היית הגיבור שלי, זו הדרך הכי טובה שאני מכירה להראות לך כמה אתה חשוב לי.." מיריה חייכה ברוך כשהיא תופסת את איברו של אחיה ומנשקת אותו. "חוץ מזה, אנחנו עכשיו מבוגרים ואף אחד לא בסביבה, מי אכפת לו מה אנחנו עושים?" שניהם התנשקו בתשוקה כשהידיים שלהם נודדות על גופו של השני, ידו של סיריס מוצאת את דרכה בין רגליה כדי לשפשף את ערוותה החלקה. איברו גדל בידה של אחותו כשהיא משפשפת אותו, נרתיקה של מיריה הרטיב בתגובה למגעו כשהוא הכניס את אצבעותיו. "מממ, נהגתי לצפות בך משחק עם הזין שלך בבית, תמיד רציתי לשפשף אותו בשבילך, לגרום לך לגמור כדי שתוכל להשפריץ את הזרע שלך עליי.." מיריה הודתה, קולה רועד מתשוקה. "וואו מיריה.. את באמת חרמנית.." סיריס ענה, נשימתו מתגברת כשהוא משפשף אותה חזק יותר. היא נאנחה. "תמיד הייתי חרמנית עליך, אח גדול… אפשר למצוץ לך..?" עם הגברת העוררות שלהם, הוא התרחק ושכב על רצפת המערה, נשכב על גבו. היא טיפסה על אחיה, מסתובבת כך שנרתיקה הרטוב היה מול פניו, והזין שלו היה מולה. לשונו של סיריס חקרה את שפתיה הווגינליות, מה שהרטיב אותן יותר ממה שהיו. כשהדגדגן שלה התקשה, הוא מצץ אותו. מיריה החזירה טובה בליקוק מעלה ומטה על איברו של אחיה. קצהו דלף נוזל שקוף שזרם במורד האיבר, שהיא ליקקה בשמחה. היא אז פתחה את שפתיה והכניסה אותן על איברו, מכניסה אותו לפיה למציצה. "לעזאזל…" סיריס נאנח. הוא לחץ את פיו על נרתיקה והתנשק עם הפתח שלה כפי שהיה עושה עם פיה, מוצץ את שפתיה ומכניס את לשונו. מיריה הוציאה את איברו מפיה כדי לדבר. "אוי אח גדול.. אני אוהבת איך שאתה מנשק את הנרתיק שלי ככה…" היא נאנחה לפני שהחזירה את איברו לפיה, מוצצת אותו חזק יותר. מרגיש אמיץ, סיריס העביר את לשונו מעבר לנרתיקה וליקק את פי הטבעת שלה. מיריה נאנחה כשהזין של אחיה יצא שוב מפיה. "סיריס! זה מרגיש כל כך שובב!" "את אוהבת את זה?" "כן אני אוהבת! תמשיך!!" היא צעקה כשהיא ממשיכה למצוץ אותו. סיריס נענה לאחותו בליקוק פי הטבעת שלה בצורה אינטימית יותר, לוקח ליקוקים ארוכים עם לשונו ומרטיב את הספינקטר שלה ברוקו. הוא אז העביר את לשונו במעגלים כשהוא הכניס אצבעות לנרתיקה. היא נאנחה ומצצה אותו חזק יותר בתגובה. גופם התנועע והתנדנד כשהתחושות עברו בהם. כשהאורגזמות שלהם התקרבו, פי הטבעת של מיריה התכווץ. סיריס לקח זאת כהזמנה להכניס את לשונו לתוכו. הוא שפשף את נרתיקה חזק יותר, מיציה נזלו על ידו, זורמים במורד פרק כף ידו. היא בתורה מצצה אותו בפראות, משפשפת את איברו כשהיא עושה זאת. הם עשו זאת עד שהאורגזמות שלהם הגיעו, חורי מיריה התכווצו כשהיא רעדה. סיריס שחרר זרמים של זרע לפיה של אחותו, היא בלעה את הכל. כשהדברים נרגעו, היא התגלגלה מאחיה ושניהם לקחו כמה רגעים לתפוס את נשימתם. הפעילויות שלהם מעולם לא חרגו מעבר לזה, הולכים רק עד מין אוראלי או אוננות הדדית. עם זאת, סוג חדש של כימיה היה באוויר באותו לילה. הטבע הטאבו של מערכת היחסים שלהם עשה את הכל יותר מרגש עבורם וזה עמד להגיע לרמה חדשה. "אח גדול, אני מוכנה.. אני רוצה שתזיין אותי.." היא התנשפה. הוא הביט בה. "בסדר.." מיריה קמה כשסיריס התיישב ופישק את רגליו. היא התיישבה על ברכיו, מפשעתה לוחצת על איברו. "אני אוהבת אותך, גדול
אח.." מיריה חייכה אליו, נותנת לו חיוך אוהב ובוטח. כשהיא אוחזת בכתפיו, היא לחשה לחש קצר שהחזיר קצת מהכוח של קיריס. "אני אוהב אותך גם, אחות קטנה" הוא חייך בחזרה. מיריה הרימה את עצמה עד שהרגישה את קצה אחיה בכניסתה. היא הורידה את עצמה לאט, מאפשרת לקצה של קיריס להחליק לתוכה. היא נאנחה כשהמשיכה לרדת עד שזין שלו היה כולו בפנים, שניהם גונחים בקול רם. "את בסדר..?" שאל קיריס, מרגיש את קירות אחותו נמתחים כדי להכיל אותו. "זה כואב קצת, אבל אומרים שהפעם הראשונה תמיד כואבת. אל תדאג לי, אמא תמיד אומרת שאני חזקה יותר ממה שאני נראית.." ענתה מיריה. "זה נכון" הוא הנהן. התחושה הייתה עזה, היה לה גוף קטן ושברירי וזין הגדול של אחיה היה הרבה בשבילה להתמודד איתו. עם זאת, זה גם הרגיש מדהים וכל מה שהיא רצתה באותו רגע היה שאחיה ייקח אותה, שיעשה בה כרצונו. היא לחצה את גופה הקטן אליו כשהיא כרכה את זרועותיה סביב צווארו ונישקה אותו. הוא החזיר לה נשיקה כשהתחיל לזוז פנימה והחוצה ממנה, שפתיו נעות לצווארה כשהיא כרכה את רגליה סביב גבו. "אני אוהבת את הזין שלך כל כך…" מיריה נאנחה, "תזיין אותי, אח גדול.." קיריס דחף לתוכה חזק יותר, כשהיא מסובבת את ירכיה בתגובה. הגניחות שלהם גברו והפכו פרועות יותר, מהדהדות דרך קירות המערה. הוא מצץ את פטמותיה, שהפכו קשות וגדולות מעט בשל הפעילות המרגשת והאסורה. הוא גם תפס את ישבנה והחזיק אותו בשתי ידיו בעודו מגביר את הקצב. מיריה קפצה על ברכיו בכוח, כל כאב ואי נוחות שהרגישה בתחילה נעלמו, מוחלפים בתשוקה לרכוב על אחיה התאום עד שיגמור. הרגע הזה התקרב במהירות. "כן קיריס.. חזק יותר.. חזק יותר…" היא אמרה בנשימה כבדה. הוא עשה כפי שביקשה, הרים אותה שוב ושוב והוריד אותה בחזרה על ברכיו כשהוא דוחף לתוך הכוס שלה. "את אוהבת לזיין אותי?" מיריה שאלה, היה ניצוץ תשוקה בעיניה. "כן.. הכוס שלך מרגיש כל כך טוב.. אנחנו צריכים לעשות את זה כל פעם מעכשיו.." קיריס נאנח, מגביר את מאמציו. היא חייכה ונישקה אותו בהתרגשות שוב. הם התנשקו בפראות כשהיא דחפה את עצמה על ברכיו בכל הכוח שהיה לה. "אני הולך לגמור…" הוא נאנח. "תגמור עלי.. אני רוצה את זה על כל הגוף שלי!!" מיריה צעקה, האורגזמה שלה מתקרבת. זה שלח את קיריס מעבר לקצה, גורם לו להכות באחותו בכל כוחו, מחזיק את ישבנה כמנוף עד שהגיע לנקודת האל-חזור. כשהוא עצר ושחרר אותה, מיריה הרימה את עצמה מברכיו והתיישבה על ירכו, מלטפת את זין שלו בכל הכוח בזמן שהיא משפשפת את הכוס שלה על ירכו. הוא מיד השפריץ את זרעו החם על כל גופה, מכסה את שדיה הקטנים ובטנה. זה גרם לאורגזמה שלה, ירכיה רעדו באופן בלתי רצוני בשל האנרגיה העצומה שעברה דרכה, מרטיבה את ירכו במיציה. הצעקות האורגזמיות שלהם הדהדו בכל המערה. כשהם סיימו, מיריה נשענה על חזה אחיה, מותשת לחלוטין. קיריס נשען על קיר המערה, מנסה להסדיר את נשימתו. "אני חושבת… שאני חמה עכשיו.." היא התנשפה. "כן…" הוא מלמל, מחזיק אותה חזק. "אני תמיד אשמור עליך" הוא המשיך, מלטף את שערה. "אני יודעת, אבל אני הולכת לעשות את אותו הדבר בשבילך" מיריה ענתה, מניחה את ראשה על חזה אחיה. הם שכבו יחד זה לצד זה כשקיריס מחזיק אותה חזק בזרועותיו. שניהם נרדמו במהרה בשינה עמוקה ומספקת. בבוקר שלמחרת, הם ניקו את עצמם והתלבשו לפני שיצאו מהמערה. "אני שמח שהסערה נגמרה. בואי נמצא משהו לאכול" הציע קיריס. הם עבדו יחד לצוד כפי שתמיד עשו. בקרחת יער, הם ראו אייל אוכל לבד. "אל תסתכלי, אני יודע כמה את שונאת לראות את החלק הזה" הוא הורה לאחותו, מתקרב בזהירות מספיק לאייל כדי להשתמש בקסם ולהוריד אותו ללא כאב. עם זאת, מיריה חשה שמשהו לא בסדר. "קיריס חכה!!" היא צעקה, אבל זה היה מאוחר מדי. האייל נעלם; זה היה אשליה. קיריס הסתובב לאחור וראה גברים תופסים את מיריה מאחור, מרסנים את ידיה ומכסים את פיה כדי למנוע ממנה לומר לחש. "מצאנו אתכם סוף סוף!" גבר גבוה ומסוקס עם צלקות על פניו יצא מאחורי עץ. "האדון שלנו רוצה אתכם בחיים. אולי הצלחתם לברוח מאיתנו פעם, אבל זה לא יקרה פעם שנייה, לא עם הרשתות נגד קסם שלנו!" "שחרר את אחותי, מכוער מזדיין!" צעק קיריס, מוציא פגיון מכיסו בכעס. "אין סיכוי", אמר האיש המצולק, קולו היה עמוק וגס, "הוד מעלתה תערוף את ראשינו ואת הזין שלנו אם לא נביא אתכם אליה. יש לה מטרה מאוד מיוחדת בשבילכם, בואו לא נגרום לה לחכות יותר", הוא אמר בחיוך מרושע. "אבל תגיד לי, מה לעזאזל אתה חושב שתעשה עם זה?" הוא צחק. "תעמוד, או שנצטרך לחתוך את פניה של אחותך!" אמרה אישה עם מוהוק. היא החזיקה סכין על לחי של מיריה. "אין צורך בזה, אני אטפל בזה בעצמי!" אמר המנהיג המצולק, מסמן לקיריס לקחת את המכה הכי טובה שלו. המכשף הזכר לקח את הפיתיון, מטיל לחש שהאריך את הפגיון שלו לגודל של חרב. הוא הסתער על המנהיג בזעם, מניף את הלהב עליו. עם זאת, זה לקח רק מכה אחת מהגרזן שלו כדי לשבור את הלהב של קיריס, משאיר אותו בלתי חמוש. "יש לי לחשים אחרים!" צעק קיריס אבל נחתך על פניו על ידי
האגרוף העצום של המנהיג. הוא היה באוויר לרגע לפני שפגע בקרקע, מחוסר הכרה. "ציריס!!!" מיריה צעקה, מצליחה לרגע לשחרר את פיה לפני שהוא כוסה שוב. "הה, תעמיסו אותם" פקד המנהיג. קבוצת השודדים שלו זרקה רשתות על שני התאומים והשליכה אותם על עגלה. כאשר מיריה הושיטה יד לאחיה, היא הוכתה עם חפץ קהה על ידי האישה עם המוהוק ונפלה מחוסרת הכרה. "אתה חושב שגברת תריסטה תראה רחמים עלינו כי נתנו להם לברוח והיינו צריכים לתפוס אותם שוב?" שאל בריון מודאג את המנהיג. "מעולם לא אמרנו לה שהם ברחו מלכתחילה, נכון? למעשה, מעולם לא איבדנו אותם, הבנת?" "נכון, זה מעולם לא קרה, אדוני!" "טוב, שמח לראות שלפחות אחד מכם לא טיפש מוחלט. עכשיו קדימה, בואו נזוז!" פקד האיש המצולק. עם כל ההכנות שנעשו, הקבוצה החלה לזוז כשהשבויים שלהם מאובטחים. התאומים המחוסרי הכרה היו נתונים לחסדי שודדים חסרי רחמים ואישה שהם כינו "גברת תריסטה".