יום החופש שלי. אחר צהריים של יום רביעי ביום חורפי משעמם. חדר קטן ומרוחק בקומה העליונה בבית קטן ולא מרשים הממוקם ברחוב ללא מוצא בפרבר חסר אופי בשולי העיר. רק כמה מעלות מעל הטמפרטורה בחוץ. נורת חשמל יחידה תלויה מהתקרה. בלי אהיל. הוא עמד שם עם נעל טניס לבנה ישנה ומרופטת – שהוא בגאווה סיפר לי לפני רגע שניתנה לו במתנה על ידי מורה לחינוך גופני קפדן שפרש עכשיו – בידו הימנית, מכה בעדינות ובאופן אגבי את כף ידו הפתוחה עם הסוליה האדומה הקשה של הנעל. זו הייתה פעולה מחושבת להרתיע אותי. וזה עבד. הרגשתי מפוחד. אבל זה יכול היה להיות משחק כי זה מה ששילמתי לו עבורו – מאה פאונד כדי להעניש אותי. להעניש אותי ללא רחמים. להעניש אותי חזק. ולשמור על זה מקצועי. לא מסובך. ללא השלכות. הרגשתי גם מלוכלך. מלוכלך. מתבייש: חי בשקר. מרמה את אשתי. מציג דמות של אדם רגיל, הגון ואופטימי בפני כל מי שהכיר או היה לו עסק איתי – זו הייתה בגידה. בגידה מלוכלכת ומסריחה. אבל הגיע הזמן לקבל את העונש המגיע לי, להיענש, באירוניה טעימה, על התשוקה להיענש. להיפגע. להיות מושפל. לספק ולמלא את הרצונות המעוותים שלי – לא יכולתי לעזור לעצמי, הדחף היה חזק מדי, מכריע. ויכולתי כמעט לשמוע את השטן צוחק בצורה מטורפת ברקע. "תוריד את כל הבגדים שלך, סוטה קטן ועלוב," הוא פקד בקול של סמל-רב קוקרני. עלוב. קטן. סוטה. האיש הבין אותי. ידע את סוגי. ועכשיו היו שניים מאיתנו בעולם שהבינו מי אני. הוא לבש טרנינג סגול מיושן שהיה אופנתי בשנות השבעים עם חובבי כושר מתחילים. או מורים למשחקים סדיסטיים. גובה ממוצע. מבנה חזק. שיער חום מדורג. תווי פנים חזקים אך מסודרים. עיניים כחולות קרות. גוון עור אדמדם. מגולח למשעי. כבן ארבעים וחמש. והבעת פנים שמשדרת, אל תתעסק איתי, שהיא ההבעה היחידה בעולם שאנשים באמת שמים לב אליה. התפשטתי והשלכתי את הבגדים על רצפת העץ החשופה. כשסיימתי, פשוט עמדתי שם עם הידיים בצדדים והפין שלי נוקשה בצורה מביכה כמו מקל מטאטא. "עכשיו תתכופף ותניח את כפות הידיים על מושב הכיסא." עשיתי כפי שאמר עם הזין הקשה שלי מתכווץ באופן בלתי רצוני עם הקוקטייל החזק של פחד והתרגשות. "טוב, אני הולך לתת לך שש מכות חזקות מאוד, ואתה הולך לקבל את זה בין אם אתה רוצה או לא. תישאר במצב ונסה לא להתיישר. תראה לי שאתה לא סתם עוד פתית או זיוף. מבין?" "כן, אדוני." ותהיתי בהיסח הדעת אם הוא מאתגר כל אחד מלקוחותיו עם 'פתית או זיוף?' הבנתי שאני רועד. מפוחד באמת. הרגעים הבאים יהיו גיהנום. גיהנום טהור. הסתכלתי למטה על הידיים שלי על מושב הכיסא כשהוא הנחית את המכה הראשונה על הישבן השמאלי החשוף שלי עם קול המכה מהדהד בקצרה מהקירות. הכאב היה בלתי יאומן, מגעיל, ויכולתי להרגיש את הלחיים שלי מתעוותות לרגע כשהדם נעלם מהם זמנית. "תחזור למצב!" הוא נבח – התיישרתי. הוא אז הנחית עוד חמש מכות עם כארבעים וחמש שניות בין כל אחת, לא מאפשר זמן אמיתי לכאב לשכוך. לא היה ספק שהאיש הזה היה סדיסט אמיתי. ונבזי. בנקודה מסוימת חשבתי על ישו על הצלב והסבל שהוא סבל עבור כל חטאינו. אבל אני לא הייתי ישו, אלא הייתי החוטא. חשבתי ברצינות לוותר, להתיישר וללכת משם בנקודה מסוימת, אבל הוא חזה את זה על ידי לחישה מאיימת: "עדיף שלא תחשוב לוותר, אתה… חלש." זו הייתה חוויה נוראית ועכשיו התחרטתי מרות על כך שפניתי אליו – נשבעתי שזו הפעם הראשונה והאחרונה שאעשה משהו כזה. הייתי אידיוט ושיכור מפנטזיה מינית שאין לה מקבילה במציאות. ברגע שאוכל אברח, אבטל את הפרופיל שלי באתר ואמחק את המספר שלו, אקנה טלפון חדש. המכה האחרונה התפוצצה על הישבן המוכה והבוער שלי וכמעט גרמה לי להתמוטט על הרצפה בערימה עוברית. אבל הייתי עמיד עד הסוף. קמתי, הסתובבתי אליו עם עיניים מושפלות ודומעות ואמרתי: "תודה על כך שהענשת אותי חזק מאוד, אדוני. הגיע לי את זה." "כן, טוב, זה מה ששילמת לי עבורו. עכשיו, תאונן, וכשתסיים תוכל ללכת." הרגשתי שזה פשוט יותר לציית, אז כשהוא צופה בי בעניין התחלתי לשפשף לסירוגין את הפטמות הרגישות שלי עם האצבעות של יד שמאל בזמן שאני מושך את הקצה של הזין שלי שהיה קצת רפוי. כשעשיתי זאת דמיינתי את עצמי עירום ומתכופף לקבל מכות ממנו, משחזר את הכאב, ההשפלה… ואז התקפלתי, מרגיש את פניי מאדימות, כשגמרתי בעוצמה והזרע שלי ניתז ומתפזר על רצפת העץ. "הממ. נראה שהיית צריך את זה באמת." הוא אז נתן לי טישו לנגב את עצמי. "אל תדאג לגבי הרצפה, אנקה את זה כשאתה תלך. רק רציתי שתדע שיש לך עיניים די נשיות… ריסים ארוכים… כמעט ריחמתי עליך, כמעט." זו הייתה צד אחר שלו שראיתי, וזה בלבל אותי. לא ממש ידעתי מה לומר אז פשוט אמרתי: "תודה." הוא לקח ממני את הטישו שהיה לח וריחו היה שלי.
לפני שזרקתי אותו לפח בפינה. אז מיהרתי להתלבש, בשקט, וכשסיימתי, ירדתי במדרגות, פתחתי את דלת הכניסה ויצאתי לרחוב, לא מעז להסתכל אחורה בניסיון עקר לחסום את מה שקרה. הכחשה. עברתי רק כ-50 מטרים כאשר קבוצה קטנה של צעירים קשוחים צעקו לעברי בלעג: "אנחנו יודעים איפה היית… אנחנו יודעים איפה היית…" התעלמתי מהם והגברתי את הקצב, עכשיו יותר לחוץ להגיע לתחנה ולאוטובוס שייקח אותי למרכז שם אוכל לעלות על הרכבת הביתה. היו רק כמה נוסעים באוטובוס, ותהיתי אם מישהו מהם יכול להריח שאריות זרע עלי. כנראה שלא. אבל הייתי קצת פרנואידי. כמובן, יכולתי לנהוג אבל אם הייתי נתקע או מעורב בתאונה, ייתכן שהיו שואלים למה הייתי באזור הזה — פחות מסוכן להשתמש בתחבורה ציבורית ולשלם במזומן. ככל שהתקרבתי הביתה כך נעשיתי רגוע יותר, כאילו אני הופך לאדם שאני רוצה להיות לציבור, שהמפגש המלוכלך ידהה בהדרגה עם הזמן, היה סטייה, חד פעמי לא אופייני… אבל קול קטן בראשי ידע אחרת, שחציתי את הרוביקון בנפשי, שמה שהכפפתי את עצמי היה אינטנסיבי ומרגש בצורה בלתי רגילה, ואולי גם ממכר בצורה מסוכנת — הייתי בקונפליקט. בקונפליקט רציני. בדרך חזרה מהתחנה נכנסתי למסעדה ההודית המקומית ולקחתי עוף דנסאק עם אורז פילאו – רציתי אחד כבר זמן מה וכיוון שלסלי, אשתי, הייתה בסקוטלנד לשבועיים כדי להתעדכן עם קרוביה ולא אהבה קארי בעצמה חשבתי לפנק את עצמי. אחרי שאכלתי, שטפתי כלים לפני שהתיישבתי עם בקבוק בירה והכנסתי את ה-DVD האהוב עלי: ספרות זולה. נהניתי מהסרט אבל הסצנה עם מרסלוס וואלאס… טוב, אתה יודע את הסצנה, זה קצת עשה לי אי נוחות… ואז חשבתי על לסלי שלא ידעה מה עשיתי באותו אחר הצהריים בזמן שהיא כנראה שוחחה עם אחותה על כמה אני נפלא וכמה החיים טובים איתי, דאג, בדרום, וכמה שמחתי אותה. כמה סיפוק נתתי לה, שזה היה רק תירוץ שלה לעלות שמונה אבנים במשך עשר שנים. אני מניח גם שהיא לא חלקה איתם איך היא אהבה שאני מחזיק אותה בזמן שאני מזיין אותה בתחת בזמן שהיא מאוננת, ואני בתורי אף פעם לא חלקתי איתה את הפנטזיות המזוכיסטיות המושחתות שלי. אלוהים, זה היה בלגן מוחלט. הצגה. עדיין, היא לא תחזור לעוד עשרה ימים שזה נתן מספיק זמן לחבורות שלי להיעלם. באותו ערב רביעי הלכתי לישון ועירום מעל השמיכות קודם העברתי את ידי על הישבן שלי לפני שהתאוננתי על אירועי אחר הצהריים. אז נרדמתי די מהר. בבוקר התעוררתי רענן, התקלחתי, אכלתי ארוחת בוקר, ואז לבשתי את החליפה לעבודה. גם שמתי את החיוך וההעמדה העליזה שלי. לקח לי רק כשלושים דקות להגיע למשרד — התנועה של יום חמישי בבוקר הייתה די קלה לשם שינוי — שם קיבלה את פניי גברת סטורג'ן שהודיעה לי שהמנהל האזורי החדש מחכה להכיר אותי (הייתי מנהל המחסן) במשרד של קודמו. מרגיש בטוח ורגוע דפקתי על דלת המנהל האזורי… "היכנס," קול רם נשמע. פתחתי את הדלת וראיתי את האיש בחליפה מרים את מבטו ונראה לרגע מופתע כמוני… אלוהים אדירים. זה היה… הוא. הרגשתי את האשכים שלי מתכווצים עם ההבנה שכנראה החיים שלי כפי שהכרתי אותם נגמרו… "זה דאג נכון, ואם תוכל לסגור את הדלת מאחוריך…" במצב של טראנס, והכל כאילו בהילוך איטי דחפתי את הדלת לסגירה. "שב בבקשה, דאג," הוא ביקש בקול המוכר שלו וקר כמו מלפפון. התיישבתי על הכיסא הפלסטיק הכתום, משכתי אותו קרוב יותר לשולחן שלו כאילו הקרבה תעשה אותו פחות מפחיד… "אז, דאג, רק רציתי שתדע שצילמתי בסתר הכל, הכל, שקרה בינינו אתמול, ואם לא תבצע את העבודה הזו כמו שאני מצפה אני אשלח את הסרטון הזה לאשתך, קרוביך וחבריך הקרובים. מובן? פתאום המשרד הסתובב, ושלחתי את ידיי לאחוז בשולחן לפני שאקרוס. שמעתי אותו צוחק ואומר: "רק צוחק," לפני שהושיט את ידו ללחוץ את ידי והוסיף: "אני מר בלייקר, אבל אתה יכול לקרוא לי יוחנן…" נושם במהירות כל מה שיכולתי לומר היה: "נחמד לפגוש אותך… שוב… וכה מהר…" "ובכן, זה בהחלט עולם קטן, דאג, אבל אתה יודע מה, אני חושב שזה תחילתה של ידידות נפלאה…"