***אזהרת תוכן*** כפייה לא בהסכמה דם אלכוהול
קווינסי עשה את דרכו במהירות למועדון האהוב עליו, "המקדש", בלילה קריר בסוף האביב כאשר הגשם התחיל לטפטף. הוא שנא את ההליכה מהסאבווי למועדון, אבל לא היה לו תקציב גם למונית וגם למשקאות. זו לא הייתה הליכה ארוכה, אבל הייתה באזור פחות מכובד של העיר, הוא נעל מגפיים עם פלטפורמה של 4 אינץ', ועכשיו היה צריך לדאוג אם הגשם יהפוך את השיער שלו לשטוח. הוא שם מספיק ג'ל וספריי כדי לעמוד בטייפון, אבל עדיין. הוא היה חדש בעיר ולא באמת היו לו חברים. הוא היה צריך לבלוט, לעשות רושם, להיות מעניין מספיק כדי למשוך את תשומת הלב של האדם הנכון, ולכן כל שבת הוא הלך למועדון הגותי המקומי. הוא דאג לעשות את המיטב כדי לבלוט, לא משימה קלה בסצנה הזו כשכולם לובשים בגדים כל כך מוגזמים.
קווינסי סידר את הבגדים שלו בזמן שהלך, מוודא שהכל במקום. הלילה הוא לבש חולצת רשת שחורה עם שרוולים ארוכים, רתמת עור, מכנסיים שחורים רחבים, פלטפורמות שהפכו אותו לגובה של 1.70 מטר, וכמות מספיקה של שרשראות כסף כדי לקשור איש זאב קטן. "אוף, זה יותר מדי בסיסי?" הוא מלמל לעצמו כשהוא נעצר בצומת. כמובן שהוא בדיוק פספס את האור הירוק להולכי רגל. נו, נו, הוא חשב בזמן שלחץ שוב ושוב על הכפתור הקטן על העמוד. האזור הזה כבר גרם לו להרגיש לא בנוח, והוא התחיל להיות יותר עצבני כשקול מאחוריו כמעט גרם לו לקפוץ מהעור שלו.
"אתה יודע שזה לא באמת עובד, נכון? הם שם רק כדי לגרום לאנשים להרגיש יותר בשליטה." אחרי שהתאושש מהתקף הלב הקטן שהוא חווה, קווינסי הסתובב, השרירים עדיין מתוחים, כדי לראות זר מחייך. אולי "מחייך בזדוניות" תהיה מילה טובה יותר, הציע המוח של קווינסי כמעט כהרהור נוסף. הוא נרגע קצת כשהוא ראה איך הזר היה לבוש. מכנסיים שחורים, חולצת משי אדומה עמוקה, וסט שחור עם קצת תחרה, ושרשרת רוזרי שחורה קטנה. התלבושת, יחד עם המייקאפ הלבן, האייליינר השחור והשיער השחור הארוך, נתנו לקווינסי להבין ששניהם כנראה הולכים לאותו מועדון.
אולי זו ההזדמנות שלו סוף סוף לעשות חבר אחרי שבועות של יציאה למועדון הזה ותמיד לחזור הביתה לבד. הוא ניסה לחשוב על משהו שנון לומר בחזרה, אבל במקום זה כל מה שהוא הצליח היה "אוי, הפתעת אותי" בצורה מבוישת. לעזאזל, זה נשמע גס רוח, הוא חשב, אז הוא הוסיף חיוך שהוא היה בטוח שנראה פשוט מביך. "סליחה, יש לי הרגל להיות שקט. לא הייתה לי כוונה להבהיל אותך." "אוי, זה בסדר. אני-" הזר קטע אותו על ידי הצבעה מאחוריו, "נראה שהלחיצה שלך על הכפתור סוף סוף השתלמה. האור השתנה."
קווינסי הסתכל ואישר מה שהאיש אמר לפני שהסתובב להגיד תודה, אבל הזר כבר היה באמצע הרחוב המקביל לרחוב שקווינסי היה בדרכו אליו. הוא נופף בצורה מביכה כסוג של תודה, אבל האיש לא הסתכל. כמה מוזר, הוא חשב. קווינסי היה בטוח מהאופן שבו הוא היה לבוש, ששניהם יילכו לאותו מקום. לא כל יום אתה נתקל באנשים שמתלבשים ככה, אפילו כאן בעיר הגדולה. ואיך הוא התקדם כל כך מהר בזמן הקצר שהוא הסתובב?
קווינסי נמשך בפתאומיות מהמחשבות שלו כשהוא שם לב שהאור להולכי רגל עכשיו מהבהב את הספירה לאחור אליו. הוא לא היה מוכן להיתפס בפעם השנייה באותו אור אז הוא מיהר לחצות, כבר מאחר יותר ממה שהוא רצה.
קווינסי הגיע ל"מקדש" חמש דקות מאוחר יותר והוקל לו לראות שאין תור. הוא מיהר להיכנס למועדון החשוך והמעורפל כשהקצב ההיפנוטי של She Wants Revenge שטף אותו. כל החרדה מהשבוע נמסה כשהוא סוף סוף הרגיש בבית. למרות שהיה לבד, כי עדיין לא היה לו האומץ לדבר עם מישהו כאן, הוא הרגיש שזה המקום היחיד שהוא שייך אליו מאז שעבר לעיר. לעזאזל, זה היה המקום היחיד שהוא אי פעם באמת הרגיש שהוא שייך אליו, אפילו לפני שוויתר על הכל ועבר על פי גחמה. הוא ידע שהעיירה הקטנה שלו לא הייתה מקום שבו הוא יכול לשגשג. הוא עדיין לא יצא מהארון עד שהוא עזב. בטח אנשים היו להם חשדות, והוא שמע כל קללה אפשרית, אבל אף פעם לא היה לו האומץ לצאת. אבל כאן? כאן תחת הזוהר הניאוני של הארון התלוי מעל הבר, הוא יכול היה להיות עצמו באמת, ולעת עתה הוא היה מרוצה להיות פרח קיר קטן. צעדים קטנים, הוא חשב.
קווינסי עשה את דרכו לשירותים קודם. הוא היה צריך לוודא שהגשם לא הרס יותר מדי. כמו תמיד השירותים היו מלאים באנשים, רובם שם מאותה סיבה כמו קווינסי, יוהרה. היו כמה יוצאי דופן, הזוג בפינה, אחד קבור בצווארו של השני כשהם משמיעים קולות קטנים של עונג, והאיש הרזה שנכנס במהירות לתא עם שקית קטנה בידו שהוא עשה עבודה גרועה בהסתרתה. מתעלם מעסקיהם של אחרים, קווינסי דחף את דרכו לאט למראה שם הוא בדק את הכל. השיער הלבן הנפוח שלו עדיין היה במקומו. כשהוא הסתכל במראה, הוא הרגיש כאילו הוא מפספס משהו וחשב על הזר מהקודם. אייליינר! הוא שכח לשים אייליינר! הוא הסתכל על הבחור שלידו.
שהיה גם מורח קווים שחורים עבים סביב עיניו. ברגע שסיים, קווין, במהלך שהיה מאוד אמיץ מצידו, שאל אם הוא יכול לשאול קצת. "בטח," ענה הנער לידו באדישות עם עיניים חצי פתוחות כשהוא מעביר את האייליינר לפני שעזב את השירותים בלעדיו. קווין בהה, מעט מבולבל, לפני שמרח את האיפור ויצא בעצמו. המטרה הבאה הייתה להשיג משקה. הוא תמיד היה צריך לשתות לפחות שניים לפני שהיה לו אומץ לרקוד. הוא החליט לקפוץ ישר לעניינים מכיוון שהגיע מאוחר יותר בלילה ממה שהתכוון. משקה אחד, שני שוטים, ושלושים דקות לאחר מכן, הוא הצטרף להמונים הנעים בדיוק כשהתחילה המוזיקה. איזה דרך טובה להתחיל את הלילה! קווין נשאר על רחבת הריקודים כשעה לפני שהאלכוהול מהשעות הקודמות פתאום השפיע על שלפוחית השתן שלו. איזה חוסר נוחות, הוא חשב לעצמו כשהוא מנסה למצוא פתח בקהל כדי לדחוף את דרכו החוצה. כשהיה בערך באמצע הדרך דרך הקיר האנושי, אותה תחושת מבוכה מהרחוב חזרה אליו שוב. הוא חשב שזה רק החרדה שלו, התעלם והמשיך לנוע לכיוון השירותים. כמו קודם, השירותים היו מלאים. עם ראשו למטה, הוא בחר במהירות באחד התאים, מביט בקנאה בגברים המשתמשים בשירותים. לפחות אני לא צריך ללבוש את הביינדר הארור הזה יותר, הוא חשב, מנסה למצוא את הצד החיובי. כשיצא מהשירותים, קווין הסתכל על החדר וראה את הזר עם השיער הארוך מהמעבר במעבר החצייה. אז הוא היה בדרכו לכאן! הוא עמד ממש בצללים ונראה שהוא סורק את הקהל. עיניו של האיש פגשו את שלו והוא הפסיק לחפש. קווין התעודד. אולי זו סוף סוף ההזדמנות שלי למצוא חבר, הוא תהה בפעם השנייה באותו לילה, או אולי משהו אחר. הוא הרים את ידו בביישנות כדי לנופף בדיוק כשנערה בקהל נתקלה בו בשכרות ושפכה קצת מהמשקה שלה על חזהו. הוא קפץ, מופתע בעיקר מכמה שזה היה קר. עד שהתאושש והסתכל למעלה, האיש נעלם. הוא סרק את הקהל, אבל זה היה חסר תועלת. המועדון היה מואר בעמימות, והיו כל כך הרבה אנשים, כולם לבושים בבגדים כהים. נאנח קווין וחזר לבר. אולי כדאי לקחת עוד משקה בזמן שהוא רחוק מרחבת הריקודים. אולי אם ישתה עוד אחד, הוא באמת יצליח לאזור אומץ לדבר עם מישהו. הוא עדיין החליט אם לקחת את המשקה הרגיל שלו או לנסות משהו חדש כשהגיע לבר. "מה אתה לוקח," נשמעה קול מוכר במקצת מאחוריו. משום מה השיער בעורפו סמר והוא פלט "ג'ק וקולה" בלי לחשוב. הוא הסתובב וראה שוב את הזר מהפעם הקודמת והרגיש מיד את פניו מאדימות. למה פתאום התבייש בהזמנה המשעממת שלו? "שני ג'ק וקולה בבקשה. על החשבון שלי, קט. בעצם תעשה אחד מהם דיאט. אתה יודע איך הסוכר משפיע עליי." "או, אתה לא-" "אני יודע," האיש קטע אותו. "אני צבי. שמח שעברת את המעבר החצייה המעצבן הזה." המילים זרמו מצבי כמו חמאה, וקווין חיפש במהירות במוחו משהו חלק או שנון לומר. כל מה שהוא הצליח היה "הכפתורים האלה באמת לא עובדים?" צבי הסתכל למטה על קווין וצחק. קווין היה פתאום מודע לכמה שהאיש הזה נראה גדול מעליו. הוא כנראה היה רק כמה סנטימטרים גבוה יותר מקווין כשהוא נועל את הפלטפורמות שלו, אבל הוא נראה שתופס כל כך הרבה יותר מקום. לפני שקווין יכול היה לקבל את תשובתו, הברמן הפריע עם המשקאות שלהם. קווין תפס את שלו במהירות, להוט שיהיה לו משהו להסיח את דעתו מהחרדה החברתית שהושלך לתוכה. "אתה רוקד?" קווין שאל בקול צרוד. "אני רוקד. רוצה להצטרף אליי?" צבי ענה בחיוך חצי. קווין הנהן ולקח לגימה גדולה מהמשקה שלו לפני ששניהם פנו לרחבת הריקודים. ליבו היה כמעט בגרונו כשצבי תפס את פרק ידו. "לא רוצים לאבד אותך בקהל הזה, נכון?" צבי אמר בחלקלקות כשהוא מסתכל מאחוריו עם עוד חיוך, שוב המילים זורמות מפיו כמו מים על נוצות אווז. הוא לקח את קווין עמוק לתוך המון האנשים על רחבת הריקודים לפני שהם עצמם התחילו לרקוד. הוא היה בגן עדן מוחלט. הוא ניסה לא לבהות כל כך כשהם זזו עם הקהל והקצב, אבל האיש לפניו היה כמו יצירת אמנות. הזוויות של פניו גרמו לו להיראות כאילו הוא נחתך משיש טהור. מדבר על שיש, עכשיו כשהוא באמת הסתכל, הוא הבין שצבי לא לובש מייקאפ לבן כמו שהיה כל כך נפוץ בסצנה. ידיו היו באותו גוון כמו פניו. זה היה פשוט גוון העור הטבעי שלו. קווין הביט הצידה ושוב למעלה כדי לראות את צבי מסתכל עליו בעיון, כמעט כאילו הוא מהרהר במשהו. האם הוא רוצה לנשק אותי? קווין חשב כשהלב שהיה עכשיו בגרונו ניסה לעשות יציאה מהירה מפיו. פתאום צבי שתה את שארית המשקה שלו ותפס את מותנו של קווין כדי לסובב אותו. עם שתי ידיים עכשיו על מותניו של קווין, הוא משך את הנער הקטן יותר פנימה, והם חזרו לרקוד. קווין, סוף סוף מרגיש את השפעת האלכוהול, החליט לזרום עם זה. הוא הרים את ידיו ונשען אחורה לתוך צבי. הוא הופתע מכמה שהאיש החדש והמוזר הזה היה שרירי. חזהו והבטן העליונה שלו הרגישו קשים כאבן.
ולמרות הריקודים והחום במועדון, צבי היה די קריר. הוא הרגיש את ידיו של צבי נעות לאט על גופו ואוחזות בו קלות מעל מותניו. צבי קבר את פניו בצווארו של יאיר ונשם עמוקות. הוא נראה נאנח קלות כשהוציא את האוויר ויאיר נטה אליו עוד יותר. שלושת השירים הבאים עברו בצורה דומה עד שקטי, הברמנית מקודם, ניגשה וטפחה על כתפו של צבי, ולחשה משהו באוזנו. היא הביטה ביאיר בתמיהה לפני שצבי שלח אותה לדרכה. "יש לי משהו לטפל בו. נתראה, ילד." לפני שיאיר הספיק למחות, האיש הכהה נעלם בתוך הקהל. לבד בקהל שוב, הוא היה מודע כעת לשלושה דברים. אחד, הוא לא הספיק לומר לצבי את שמו, שתיים, התחושה המוזרה של הפחד שחווה נעלמה כעת, כמה הוא שנא את החרדה החברתית שלו, ושלוש, הוא באמת צריך להשתין שוב. עם אנחה ותחושת תבוסה, הוא פנה חזרה לשירותים. שוב, השירותים היו מלאים במגוון דמויות, חלקן השתמשו בשירותים לא למטרותיהם המיועדות. הזוג מקודם שתפס פינה היה סוף סוף נעלם, רק כדי להיות מוחלף על ידי זוג אחר, עדיין עושה את אותה פעילות כמו הקודם. נראה כאילו הפינה הזו הייתה הפינה המיועדת להתמזמזות. אבל למה הם תמיד נראו קבורים בצווארו של מישהו במקום להתמזמז באמת? לא משנה, יאיר צריך להשתין. הוא נכנס במהירות לתא, מעד קלות, נעל את הדלת והוריד את מכנסיו. "לעזאזל" הוא לחש לעצמו כשהבין את הבלגן שעשה בתחתוני הקשת הקטנים שלו, הצבע היחיד שהעז ללבוש הלילה. הוא ניסה לנקות קצת עם נייר טואלט, אבל הם כבר היו ספוגים לגמרי. עבר יותר משנה מאז שקיים יחסי מין וזה היה ניכר. הוא הרים את מכנסיו במבוכה. האלכוהול סוף סוף התחיל להשפיע והוא היה עצבני. "מי הוא חושב שהוא קורא לי ילד? המניאק הזה כנראה באותו גיל כמוני." יאיר המשיך למלמל לעצמו כשהוא שטף את ידיו ויצא מהשירותים. מרגיש מעט מדוכא להיות שוב לבד, הוא החליט שהוא צריך עוד משקה. שאר הלילה עבר בערפל כשהוא המשיך לשתות, לרקוד ולשתות עוד. מדי פעם התחושה החרדתית ההיא חזרה, ויאיר היה מגיב בהזמנת משקה נוסף. היה כמעט שלוש לפנות בוקר כשהקהל סוף סוף התחיל להתדלדל ויאיר החליט ללכת הביתה ללילה. זה הרגע שבו הוא הבין שהוא עשה טעות. הוא השתכר הרבה יותר ממה שהתכוון ואיכשהו איבד את הארנק שלו. יאיר חיפש בפאניקה במועדון, אבל לא הצליח למצוא את הארנק שלו. הוא שאל את הברמנים אם מישהו מצא ארנק, אבל זה היה חסר תועלת. לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל. איך לעזאזל אני אגיע הביתה. הוא יצא מהמועדון בפאניקה שיכורה, מוחו שיכור מכדי לחשוב בהיגיון כשהוא נכנס לסמטה כדי לנסות להרגיע את התקף הפאניקה ההולך וגדל שהוא חווה. באור העמום ובמצב השיכור שלו, הוא לא ראה את המדרכה השבורה, אבל רגלו בהחלט מצאה אותה, מה ששלח אותו מתרסק על הקרקע. אפו של יאיר פגע ראשון לפני ששאר גופו התרסק. הוא תפס את פניו והתגלגל. הוא הרגיש סחרחורת כשהרגיש משהו רטוב על ידיו, והתחושה ההיא חזרה. הוא ניסה לשבת אבל הרגיש שכל גופו כבד. הדבר האחרון שהוא ראה לפני שאיבד את ההכרה היה האיש המוזר שפגש במעבר החצייה מביט בו. "אוי יאיר," אמר צבי עם אותו חיוך על פניו.