פרק 2 — תעלומות
זה היה חשוך כשקמתי מהמפגש השיכור שלי. אילולא המכנסיים הקצרים שלי עדיין היו סביב הקרסוליים, הייתי מניח שזה היה הפנטזיה האולטימטיבית של התת-מודע שלי. השתמשתי בשרירי הבטן שלי כדי להרים את עצמי, נוגע באיבר המין שלי שנראה היה מכוסה בשפיכות יבשות שלי, עם קצת על הצוואר שלי וכתמים פריכים על החולצה שלי. לקחתי את עצמי דרך הזמן שלנו על הספה עם שאול שסיים בתוכי פעם אחת ויוסף בעקבות אחיו שלוקח אותי מאחור וממלא אותי יותר בזמן ששאול לקח את גרוני לפעם השנייה שלו. הייתי כואב בשני המקומות עם כאב ראש שאני בטוח היה שילוב של ההתעללות, היעדר החמצן והאלכוהול. האיבר שלי שהיה רפוי קודם כבר היה מלא כשנזכרתי באירועים. לא זכרתי שסיימתי, אבל כנראה שכן בזמן שנרדמתי. הצצתי בטלפון הפשוט שלי, 'אוף, 4:30, אני צריך לישון יותר טוב.' רגל אחרי רגל הנחתי אותן על הרצפה, קמתי ומשכתי את המכנסיים הקצרים למותניי כדי להסתיר את עצמי להליכה המבישה למיטה. כשעליתי לרמת הלופט, הדלת של לאה הייתה עדיין מעט פתוחה, אבל התגנבתי על פניה לחדר הרחצה. מצאתי קצת אדוויל ולגמתי מהברז, לקחתי את התרופה המגיעה לי, רוקנתי את שאריותיי (ושל בני דודי) לתוך השירותים ולקחתי מקלחת קצרה וקרה מאוד. הייתי נורא לחוץ להיכנס לחדר ההוא. היו לי זמנים קשים יותר עם שותפים בעבר, אבל בני דודי היו מאוד אגרסיביים איתי ולא הייתי בטוח מה לחשוב. עומד במסדרון, עדיין הייתי קשה כשחשבתי על המתנה או הקללה שהם נתנו לי כמה שעות קודם לכן. פתחתי בעדינות את הדלת ולא העזתי לסגור אותה לגמרי, הנחתי את הבגדים שלי ליד המיטה ונכנסתי למיטה. נרדמתי, ובמהרה חלמתי שאני שוכב עירום בשדה מתחת לשמש.
***
הנקישה הרכה אך החוזרת בדלת שלנו הייתה התעוררות לא נעימה. בהתחלה לא הייתי בטוח אם אני עדיין על הספה חצי עירום או שבאמת הגעתי למיטה, העברתי את הידיים על גופי העירום מתחת לשמיכות. שתי המיטות משני צידי היו ריקות. "היי, ב-בוקר טוב." קראתי לכיוון הדלת. היא חרקה ונפתחה וראשה של לאה הציץ פנימה. "איך אתה תמיד ישן כל כך מאוחר?" היא שאלה, מעוררת גניחה ממני, והתיישבה על המיטה לידי. "האחים שלך הם השפעה רעה." לא מציע הסבר נוסף. היא הניחה את כף ידה הקרה מאוד על מצחי, הייתי בוער משינה שיכורה. "הם יודעים איך ליהנות אבל עדיין לקום בבוקר, אני לא חושבת שאתה לומד." העקיצה הייתה קצת כואבת בידיעה שיש לי כל תירוץ להיות יותר עייף מהם. אני לא זוכר שלאה אי פעם נגעה בי כך כשהיא העבירה את אצבעותיה לשערי עם ציפורניה מגרדות את קרקפתי ומסדרת מעט את ראש המיטה שלי, פשוט לא ידעתי מתי להפסיק כשהאיבר שלי התמלא שוב. הזזתי את רגלי לזווית שתסתיר אותו מהשמיכות. "זה קצת יותר טוב. אני לא חושבת שייבשת את השיער שלך אחרי המקלחת." "אה, שמעת אותי. סליחה, הייתי קצת שיכור והייתי צריך להתרענן." "אני בטוחה!" היא הסתכלה עלי, העבירה את אצבעותיה בשערי פעם נוספת וקמה. "כולם כבר הלכו שוב, הם יחזרו סביב ארוחת ערב. אני אהיה בבריכה!" היא אמרה כהזמנה כשהיא פנתה לדלת. תפסתי מבט בפרופיל הצד שלה כשהיא עברה דרך הדלת. אפילו בבגדי הבית המרושלים שלה יכולתי לראות שהיא רזה עם ישבן חטוב. ניערתי את ראשי וגרמתי לגל של כאב ראש, בזמן שניסיתי לחשוב בצורה ברורה ולהתכונן ליום שלי. ממש רציתי לאונן שוב, אבל זה היה מכאיב לי בראש יותר מדי. שמתי את מכנסי השחייה הקטנים שלי להשתזף וירדתי למטבח לקחת מאפין נוסף. 'כבר 1:30?' חשבתי. יצאתי לבריכה מסיים את המאפין האחרון שלי עם כוס מים קרים ביד השנייה. לאה כבר הייתה שוכבת על גבה בביקיני כחול יפה בשמש. למרות שלא הייתה שזופה כמו האחים שלה, היה לה בסיס טוב ונראתה כמעט אקזוטית בהשוואה לגוון העור הקנדי הטיפוסי. השיער הבלונדיני הארוך שלה היה אסוף בקוקו כדי לאפשר לשמש גישה מלאה לעורה החשוף. היא הייתה מאוד גבוהה, אבל לא רזה מדי, והמותניים שלה נראו כמעט מכווצים בצורה כלשהי שהדגישה מסגרת צרה מאוד. לקחתי את הכיסא הרשת מהבית והזזתי אותו לידה בשמש מול הבריכה. היא הייתה מאוד רגועה עם האוזניות שלה מחוברות לאייפוד, אבל היא עדיין חייכה כשהצבתי אותו וחזרה למצב השליו שלה. למען האמת, חשבתי שרוב הימים שלי כאן יהיו כמו זה. התאומים שמרו אותי על קצות האצבעות המסולסלות שלי עד כה, אז הייתי הולך ליהנות קצת מזמן מנוחה. אחרי שעה של התאמות וסיבובים כמו קבב על גריל, שנינו הרגשנו חמים ושזופים מהשמש. האוזניות של לאה יצאו "וואו, אני חמה." 'כן, את כן' הסכמתי בראשי תוך כדי שאני נוזף בעצמי.
'היא בת דודה שלך ואתה עם הנגאובר. פשוט תרגע.' "שחייה?" ההצעה הקצרה שלי נראתה כמו שיר עבורה. היא קמה לקצה הבריכה וצללה בעדינות למרכז. בעקבותיה בצלילה שלי, עליתי לידה, שנינו בועטים ברגליים בקצה העמוק. היא הברישה מים ושיער מפניה ועיניה. הנמשים הקלים שלה בלטו מהזמן בשמש, עיניה הירוקות-חומות השלימו את הגוון שלהן והאירו את לחייה. התחלתי לשחות לאורך הבריכה והיא רדפה אחרי למעלה ולמטה, תופסת אותי במהירות. היא שחייתה כמו לוטרה, אחרי שבילתה את רוב חייה בבריכת המשפחה. אני הייתי שחיין גרוע אבל לפחות חזק מספיק כדי לעמוד בקצב. במעבר חזרה במרכז היא תפסה את רגליי וניסתה למשוך אותי למטה. נאבקנו גוף על גוף, ניסיתי לא לחשוב על העור החלק שלה שנגע שוב ושוב. 'היא בת דודה שלך, לא הלכת רחוק מדי?' המצפון שלי התחנן איתי. היא עברה לקיר הצדדי של הקצה העמוק והניחה את זרועותיה על הצדדים על הבטון בעדינות בועטת ברגליים בזמן שהחזיקה את עצמה למעלה. החזה הקטן אך המפתה שלה עולה ויורד עם הנשימה הכבדה מהמאבק שלנו. שחיתי לאט לעברה מנסה לא לבהות והתמקמתי לידה. "אז, את מתרגשת להתחיל את הלימודים בסתיו?" השאלה שלי זכתה לחיוך גדול מאוזן לאוזן. "אין לך מושג. אני שמחה שאני עדיין יכולה להיות בבית ולחסוך כסף, אבל לבלות את היום בקמפוס רוב הימים יהיה נחמד. מאז יום ההולדת שלי לפני ארבעה שבועות, לא באמת יצאתי הרבה. בן היה בחופשה עם המשפחה שלו לשבועיים, אז אפילו לא הלכתי לשם." מעולם לא פגשתי את בן, אבל הם יצאו כמעט שנתיים אם אני זוכר נכון. "חבל, זה מבאס לייסי. אנחנו צריכים לצאת אז!" הרגשתי יותר טוב, אז למה לא? "מה? לאן?" "אני לא יודע… אני לא מכיר את העיר בכלל. מה יש לעשות?" "יש כמה מקומות שאני נהנית מהם. מתי אתה רוצה ללכת?" "בוא נלך עכשיו, רק שלוש בצהריים, נכון?" הייתי נרגש לצאת עם חוסר הוודאות שלי מהלילה הקודם. "אוקיי! אני אנהג." לייסי הרימה את עצמה אחורה מהבריכה ואני ניצלתי במבוכה את ההזדמנות להסתכל על מה שיכולתי. רגליה היו כל כך דומות לאלו של מרק ופול בגודלן, אם כי ארוכות יותר אך נטו למראה רך יותר מאשר מוגדר. עקבתי אחריה למטבח ולמעלה כל המדרגות, שנינו עדיין מטפטפים מהבריכה, אני מודה שהתבוננתי בתחתוני הביקיני שלה מתרחקים מכל המדרגות. בקומת הלופט הלכנו לחדרים שלנו. הורדתי את מכנסי השחייה שלי והחלטתי שאני צריך מקלחת מהירה. הצצתי למסדרון וראיתי שדלתה של לייסי סגורה אז חציתי עם מכנסי השחייה הרטובים שלי ביד. כשנכנסתי לחדר האמבטיה לייסי הסתכלה על עצמה במראה. עירומה; קפאתי, היא הביטה בי, ואז חזרה למראה. "אופס" אמרתי מכסה את עצמי כשפניתי לעזוב, אדום בכל ארבעת הלחיים. "היי-" היא קראה. קפאתי שוב והפנתי את ראשי בעדינות חזרה סביב משקוף הדלת. "לך תתקלח, אתה כבר כאן." "אני יכול לחכות שתסיימי." היא נראתה לא מוטרדת מהראש שלי שמציץ עליה. "באמת, זה בסדר יעקב." עכשיו היא הביטה בי והניעה את ראשה למהר. קיבלתי בהססנות וחזרתי פנימה, נכנסתי למקלחת מאחוריה. היא הייתה עסוקה בשטיפת פניה, אז התחלתי מקלחת קרה ונכנסתי לזרם עם הפנים ממנה. הנחתי את מכנסי השחייה הרטובים על וו והתחלתי בשגרת הרחצה הרגילה שלי מנסה לא לחשוב יותר מדי על זה או איך שהיא נראתה בבגד הים הכחול הזה. אפילו המחשבה על הביקיני הזה גרמה לי שוב להתרגש. למזלי, כשהפניתי את ראשי ראיתי שלייסי כבר לא הייתה מאחורי במראה. סיימתי את שטיפת הגוף ויצאתי מהמקלחת. הדלת הייתה פתוחה מעט, אך החדר היה ריק. התייבשתי ועיטפתי את המגבת סביב מותניי. הצללית שלי הייתה בולטת בין רגליי, אבל הייתי צריך להתלבש. חציתי את המסדרון לחדרי וסגרתי את הדלת. "זה היה מוזר." אמרתי לעצמי בקול רם. התלבשתי בחולצת גולף וזוג מכנסיים קצרים חדשים. היה חם אז דילגתי על תחתונים וגרביים. לייסי הייתה כבר באולם הקדמי נראית נהדר בחולצת קרופ טנק טופ ומכנסיים קצרים נמוכים למחצה. 'הקיץ פשוט שולט' הודיתי לאלי העונה. נכנסנו למכונית שלה ונסענו לכיוון השדות אבל פנינו שמאלה לפני כן. "לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי בסקרנות אמיתית. "למקום האהוב עליי בעיר." הנסיעה לקחה אותנו למרכז העיר, ונסענו עוד כמה דקות. פנינו לסמטה שנראתה קצת מפוקפקת בין שני בניינים ישנים בני שש קומות. החניון מאחור היה עם עשר מכוניות או כך אבל נראה נקי יחסית לסמטה. הכניסה האחורית לבניין הייתה למקום שנקרא "מועדון האסטרונומיה". כשנכנסנו לכניסה הקדמית היה חשוך; אורות שחורים האירו את הקירות עם עשרות אלפי כוכבים. היא הציגה כרטיס על הסורק כדי לעבור דרך השער. הייתם חושבים מהכניסה הזו שזה מועדון חשפנות עלוב, לא שיצא לי להיות באחד כדי לדעת, אבל פשוט הנחתי מהטלוויזיה והסרטים. החדר הראשי היה גדול והייתה לו פנים מרוקנת בגובה שלוש קומות עם דגם מרשים של מערכת הכוכבים שלנו תלוי מהתקרה הגבוהה.
מעל. היו מבוך של קירות וכניסות מוארות ברצועות מגיבות לאור שחור בכל צדדי הבניין. תוויות שונות היו מפוזרות מעל הכניסות לתערוכות השונות והזדמנויות לחקירה. לאה לקחה אותי דרך התערוכות בקומה הראשית. לכל חלק, הייתה לה ידע מעמיק ומדהים שהשתלב עם הסיור שלנו. היא דיברה על כל המושגים השונים של פיזיקה המתארים חורים שחורים, חומר אפל ותיאוריית היחסות של הזמן. ידעתי קצת מפיזיקה בתיכון, בקושי עברתי, אבל הידע של לאה היה ברמה של מומחה. המשוואות המתמטיות נראו לה מוכרות, והיא יכלה לבטא ביעילות את הכדאיות של חלק מהתיאוריות ולכאורה לפסול אחרות. עשיתי כמיטב יכולתי לעמוד בקצב, אבל בהחלט הייתי מחוץ לאלמנט שלי כאן. ביליתי את רוב ההליכה שלנו במאבק להבין את התפיסה שלה על מערכת השמש והיקום שלנו, לעיתים קרובות מחליט להעריץ את יופיה בתצוגות התאורה המשתנות. לזכותה, היא הייתה מורה מצוינת, והייתי מוקסם ממנה. שאלתי שאלות כשיכולתי, אבל לנסות לא להישמע כמו ניאנדרטל לא היה משימה קלה. עם זאת, היא מעולם לא נרתעה מהשאלות שלי, ספגה וחשבה על תשובות שהשכילו מבלי להתנשא או להמעיט בערכי. לאחר שתיארה לי כיצד האור מתעוות או מושפע על ידי המודלים הנוכחיים שלנו של חורים שחורים ושאולי לעולם לא נדע באמת איך הם נראים בשל כך, היא אמרה שיש לה עוד תערוכה אחת להראות לי. לוקחת את ידי, היא הובילה אותנו דרך המבוך למעלית. לחצה על הכפתור, הדלת נפתחה מיד למעלית מוארת בבהירות. היא עלתה שלוש קומות לחדר מרווח נוסף שנחצב משלושת הקומות העליונות. כל המרחב הפתוח היה עם הקרנה של היקום שלנו מנקודת המבט שלנו. "זהו היקום הנצפה הנוכחי." היא אמרה בצורה עניינית שרק לאה יכלה מבלי לגרום למישהו להרגיש פחות. "חושבים שיש מאות מיליארדים של גלקסיות ביקום שלנו אבל אלו כל מה שאנחנו יכולים לראות כרגע." התאורה נשברה מעיניה הלחות שהביטו בי. הסתכלתי חזרה לתוכה, רואה אותה לראשונה לא רק כאישה יפה, אלא כאישיות עוצמתית ואינטלקטואלית, שלא דומה לאף אחד שפגשתי בחיי. "החיים נראים קלים בבית שלנו, אני יודעת את זה. אל תחשוב שאני לא. אבל זה לא תמיד קל אז אני באה לכאן לזכור מה כל זה אומר בזמנים טובים או רעים." "ומה?" חלמתי על תשובותיה, אבל שום דבר שדמיינתי לא היה משתווה למה שהיא אמרה לי באותו יום. "כל זה אומר הכל בשבילי, אבל כלום לשום דבר של חשיבות אמיתית." היא הסתכלה ממני חזרה לסביבה. דלת המעלית נפתחה מאחורינו וארבעה נערים נכנסו בצעקות וצחוק. הייתי יכול להיות כועס, אבל הם חוו את זה בדרכם שלהם. שמתי את ידי על זרועה והובלתי אותה חזרה למעלית. הדלת נפתחה שוב, וירדנו בקופסה הבהירה שהבנתי עכשיו לייצג כוכב בחשכה המתמדת של התערוכות לקומה הראשית. יצאנו החוצה ולאה לקחה אותי דרך הסמטה חזרה לרחוב הראשי. עדיין הייתי אבוד במחשבותיי על מי שאני רואה עכשיו. לאה תמיד הייתה חדה ורהוטה, מחושבת, הגיונית או אפילו צנועה. אבל עכשיו יכולתי לראות את האש בנשמתה ואת התשוקות שהניעו אותה. "יש לי עוד מקום אחד לקחת אותך, אם זה בסדר?" איך יכולתי לסרב לאבן חן זו כל דבר? "אלך לאן שתלכי." עליתי לידה וחגרתי. בדרך שאלתי על הגילוי שלה של אסטרולוגיה ופיזיקה. מתברר שהיא הצטרפה למועדון האסטרונומיה בגיל 12, ובזמן שהמשפחה תמכה, הם מעולם לא באו איתה. היא הייתה נזרקת ומורמת בזמן שהוריה היו מסיעים את אחיה לאירועי ספורט, דיבייט מדומה ורדיפות אחרות. אחיה יהושע היה האינטלקטואל האמיתי היחיד במשפחתה שהיא יכלה לפעמים לדבר איתו. למרות שכולם היו מונעים ואינטליגנטים בדרכם, לאה הרגישה מנוכרת מהבנתה ופרספקטיבת העולם סביבה. "הלוואי שיכולתי לראות דברים כמוך, אבל אני מניח שאני רק עוד אדם שיכול לגרום לך להרגיש שונה." אמרתי מנסה כמיטב יכולתי לספק אמפתיה לתחושת הבידוד שלה. "זה אומר לי הרבה שאתה אפילו רוצה." היא נראתה באמת שמחה מהאפשרות. הלכנו עוד כמה רחובות, לאה הקלה את האווירה על ידי דיון על החבר שלה, בנימין. הגענו ל"בית" מקום תה בועה מאוד אותנטי ונכנסנו פנימה. היה עמוס, אז הזמנו את התה שלנו משוחחים על משפחתו של בנימין עכשיו והדינמיקה שלה. הוא היה ממשפחה מאוד פועלת, אבל היא חשבה שהוא מאוד חכם. הבעיה הייתה שבני משפחתו היו קצת אדישים. מוצפים בתקשורת חסרת משמעות ולא מעוניינים במורכבויות של בנימין, כך שהוא נראה אבוד בין סדרי העדיפויות שלהם. יכולתי לראות את עצמי בתיאורה של בנימין, להיות קצת ייחודי אבל כל הזמן נמשך לעולם של ציפיות של אחרים. קיבלנו את התה שלנו; טפיוקה בתה מנגו והתיישבנו בפינה שקטה וישבנו בתא זה לצד זה מביטים החוצה על המסעדה. "פגשתי אותו דרך בית הכנסת, ואני באמת מחבבת אותו, אבל הוא מתנגד לחלוטין להיות מעורב פיזית איתי עד הנישואין." החלטתי שבנימין ואני לא כל כך דומים אחרי הכל. "אני מבין, וזה מפריע לך?" "במידה מסוימת שאני צעירה ואני חושבת מאוד אטרקטיבית-", "בהחלט" הסכמתי מהר מדי. "אני לא יכולה שלא לתהות אם אני מפספסת משהו." היא
חיפשה אותי לתשובה. "את לא חושבת שיש ערך לאהבה אמיתית ולהמתנה לקשר מתמשך?" "על בסיס דתי? יעקב, נו באמת." צחקתי בקול רם. "היי תראי, הייתי חייב לשאול. אני יודע שאת חכמה ואני מניח שאת משכילה מספיק כדי להתרחק, אבל את עדיין נראית מעורבת אז לא יכולתי להניח שאת לא משקיעה לפחות בחלק מזה." היא הנהנה בהסכמה. "זו נקודה הוגנת, ההלם בוטל! זה יותר קל מאשר לדבר על זה עם רוב המשפחה שלנו." היא לגמה מהתה שלה, ואני הנהנתי, יודע היטב למה היא מתכוונת. "אני רוצה להאמין בכל זה, אני חושבת שהכל היה פשוט יותר, אבל אני אף פעם לא מצליחה למצוא את הדרך לשם. כל זה בצד, מה אם קשר מתמשך נובע מקשר שנוצר מהרגשי, האינטלקטואלי והפיזי? האם אנחנו לא מונעים מעצמנו את האפשרות להתקדם על ידי היצמדות לאידיאלים שאף אחד מאיתנו לא שם עליהם דגש?" רציתי לשחק את עורך השטן בשבילה כדי לתמוך בצמיחתה עם בנימין אם אוכל. אבל ידעתי שהחוויות האישיות שלי לא בהכרח יוכלו להוביל אותה למסקנה הזו. היא עדיין הסתכלה עליי מצפה לתשובה. "תראי לאה, אני לא רוצה להתערב בשום צורה בקשר שלך עם בנימין." "השאלה שלי לא הייתה כל כך על הקשר שלי עם בנימין, אלא יותר על השקפת העולם והניסיון שלך. מה יוצר קשרים מתמשכים עבורך?" כבר ידעתי את התשובה שלי, ולגמתי מהתה שלי, מוצץ מספר בועות טפיוקה. "אני איתך בזה, לאה. אני צריך את כל הנ"ל כדי ליצור קשר משמעותי. לפעמים הפיזי יכול להיות רק חיבוקים, נשיקות או חיבוקים. כל אחד שונה. אבל אני צריך משהו קצת יותר בכל הקטגוריות כדי שזה באמת יהיה משמעותי. אולי אחד מהדברים האלה נוגע ללב ממפגש חד פעמי, או מאירוע חברתי שבו מישהו נראה כמוביל הקבוצה או מנהיג קבוצה, או מאינטראקציה אינטנסיבית כשהם מסוגלים לתמוך בך בזמן קשה. אבל אם כל השלושה לא נופלים למקום בסופו של דבר, זה לא נמשך בשבילי." "אתה יודע יעקב, למישהו שיודע כמעט כלום על פיזיקה אתה בסדר. תודה." היא נשענה את ראשה על שלי. אני הכנסתי את שלי קצת יותר מתחת לשלה, נזכר שאני כמעט האדם הנמוך ביותר בבית הזה. *** חזרנו הביתה והארוחה בדיוק הסתיימה. נכנסתי למטבח להגיד שלום למירה וקרל ולהציע את עזרתי. הם נופפו לי להתרחק ואמרו שאני יכול לנקות אחר כך. הנהנתי ואז עליתי למעלה לראות את לאה, אבל הדלת שלה הייתה סגורה. "היא התקשרה לבנימין אני חושב." אמר מארק מהחדר שלנו. ליבי קפץ לפה שלי, והתחזקתי להיכנס. לאה באמת גרמה לי לשכוח על הלילה שלנו לזמן מה. "היי בן דוד" אמר פאול מחייך אליי. "היי חבר'ה, איך היה האימון?" "קשה אחרי הלילה המאוחר ההוא יעקב." הציע מארק בכנות. "אה כן אני מבין את זה אני מניח." חייכתי קלות. פאול נחר לידי, והסתכלתי לראות את החיוך שלו כמעט משתקף. "אתה בסדר?" הוא שאל אותי במפורש. "אני חושב שכן…" לא בטוח לגמרי. "תראה, מארק סיפר לי מה שסיפרת לו בחדרי ההלבשה, וחשבנו שזה נראה כמו משהו שתאהב." פאול הבטיח לי. לא הייתי בטוח מה לומר, אבל 'לא' לא הייתה התשובה הנכונה. "רק תגיד את המילה ונשכח מזה." הוסיף מארק. הנדתי בראשי. הייתי צריך להיות זהיר. "דאגתי שאולי תכעסו שלקחתי אתכם כל כך בקלות וזה בא לי כל כך בטבעיות." אולי להתגרות בהם לא הייתה הבחירה הנכונה, אבל עשיתי את הבחירה שלי. החיוכים של מארק ופאול התרחבו, והם קמו ובאו לנעול את צווארי בזרועותיהם ולבלגן את שערי. הדגדוג היה הגרוע ביותר, שניים נגד אחד היה נורא. רמות נוראיות של נורא. "ארוחת ערב!" קרל צעק משתי קומות למטה. הפסקנו ועלינו למטה. מירה וקרל הכינו, באופן הולם, ריזוטו לובסטר עם סלט אבטיח טרי. הארוחה הזו הייתה כל כך עשירה וקלה באותו זמן. קרל התעקש על יין לבן כדי להשלים את הריזוטו, אז לפני זמן רב מדי היו לנו שני בקבוקים ריקים על השולחן. דיברנו על פוליטיקה, אמונה, אהבה ומטלות ליום המחרת. ביום שישי מארק ופאול היו בדרכם לשבוע לאירוע כדורגל בטורונטו. קרל ומירה יהיו עם חבריהם לסוף השבוע ליד מפרץ ג'ורג'יאן. הסתכלתי על לאה והיא תבלה את השבת עם בנימין. היא ציפתה לו שיחזור הביתה ביום חמישי בלילה, אבל מאוחר וכבר היו לו תוכניות ליום שישי.