ולרי לוי התמתחה בעצלות תחת מבטו של שמש הקיץ. העובדה שהיא לא זזה במשך זמן מה לא הטרידה אותה כלל – היא לא נתנה לזה להפריע לה. השעה האחרונה הייתה הזמן החופשי ביותר שהיא הצליחה לגייס, ובכן, בואו נגיד שאמא פרברית זו הרוויחה את הזכות להיות עצלה בשבת אחר הצהריים. רוב האנשים היו מבקרים את הבחירות שלה שהובילו אותה למצב הזה. חלקם היו רואים בזה בזבוז. למה היא טרחה לעבור את הקולג' ולעשות את כל ההקרבות האלה אם בסופו של דבר בעלה האוהב משלם על רוב אורח חייה? ולרי אולי לא בחרה בחיים קשים, אבל זה לא אומר שהיא עבדה פחות קשה מכל אישה אחרת באמצע שנות הארבעים שלה. כפסיכולוגית מוסמכת, היא התנדבה במקלט שלוש פעמים בשבוע. היא ניהלה את הבית שחלקה עם משפחתה; בישול וניקיון; ניהול התקציב; גידול בנה היחיד, יחד עם קבוצת חבריו הקרובים שהיא כמעט החשיבה כשל עצמה. שנים של פגישות בית ספר, אימוני כדורגל והוראות נטושות בכלי נגינה. היא אפילו הייתה זו ששכנעה את בעלה לתת לשון לקחת את הגיטרה החשמלית. בנה זנח את העניין הזה לפני שהצליח להשתפר בזה – הגיטרה נשכחה ואספה אבק איפשהו במרתף – אבל הוא היה רק בן שמונה עשרה. היה לו הרבה זמן להבין מה הוא עושה עם חייו. ולרי, לעומת זאת, ידעה בדיוק איך היום הזה ייראה. שיזוף ליד הבריכה, מה שהיא עסקה בו כרגע, היה חלק חשוב מהלו"ז שלה ליום הזה. לאחר מכן היא תלך לחדר הכושר לפני שתעשה כמה סידורים ותקנה מצרכים כדי שתוכל להכין ארוחת ערב לעצמה, לבנה ולאורחיו. בעלה היה מחוץ לעיר לסוף השבוע, אבל שון והיא לעיתים רחוקות היו לבד בביתם המרחב שנמצא באחד הפרברים היוקרתיים יותר של העיר. ולרי הרימה את ידה והשתמשה בה כמצחייה מאולתרת כשהיא הביטה מעלה דרך משקפי השמש המעוצבים שלה. בקומה השנייה, היא ראתה את הווילונות מתנפנפים כשכמה זוגות עיניים זזו מהמקום שבו הם צפו בה. היא חייכה לעצמה אבל לא ייחסה לזה חשיבות רבה. חבריו של שון בסביבה לא היה דבר מוזר. הקליקה הקטנה שלהם הייתה יחד מאז לפני שהם יכלו לזחול, עם האמהות השכונתיות שחלקו את הנטל של גידולם. עם זאת, בשנים האחרונות, זו הייתה 'אמא ול' שלקחה על עצמה את רוב האחריות לדאוג לצרכיהם. כולם ידעו למה אבל אף אחד לא עשה מזה עניין. הם היו צעירים ובוודאי לא עדינים. בנוסף, ולרי לא נעלבה מהמבטים החודרים בזמן שביקיני שני החלקים שלה השאיר מספיק לדמיון כדי לשמור על מבטם של הבנים. בגד הים הלבן, האלגנטי, בהחלט שמר על צניעותה אבל השאיר את כל השאר פגיע לחלוטין. הבד נצמד אליה כמו עור שני ותמך בעיקוליה בצורה מושלמת. היא הזדקנה ועכשיו הברכה של שדיה הגדולים והטבעיים יחד עם ירכיה הרחבות והישבן המלא שהגיע עם זה, כולם התחילו לשקוע מעט. איכשהו, זה הפך את צורת שעון החול השופעת שלה לעוד יותר מפתה. אפילו לפני שיקול הרגלי הכושר שלה, היא הזדקנה בחן יותר ממה שהיא יכלה לקוות לו. היא ייחסה את זה לחשיבה חיובית. בכל מקרה, היא לא יכלה להאשים את הבנים על סקרנותם. לפחות הם היו בריאים.
****
"אתם חושבים שהיא ראתה אותנו?" קול לחוץ שאל.
"אני לא חושב."
"כמובן שהיא ראתה אתכם." שון נשען לאחור בכיסאו. הוא ישב ליד המחשב שלו, גולש באינטרנט ומחפש משהו מעניין לשקוע בו. מתוך שלושת הנערים שכרגע תפסו את חדרו, הוא היה היחיד שלא ניסה להציץ באמו דרך החלון.
"אתם בוהים לה בחזה כבר חמש שנים," הוא המשיך, "אפשר לתת לזה הפסקה ליום אחד?"
"סליחה, סליחה." זה היה גרי וושינגטון שדיבר, והוא היה זה שהגיב ראשון, נראה הכי מפוחד מהאפשרות להיתפס מציץ. למרות גישתו הביישנית, גרי היה הגדול ביותר בקבוצת החברים. פיזית מרשים עם כתפיים רחבות וגבוה יותר מחבריו הקרובים בכמה אינצ'ים לפחות, הוא היה למעשה די רך דיבור. לא ביישן, אלא עדין ומתחשב במילותיו. גובהו, עורו הכהה ועיניו החומות הבולטות גרמו לו לבלוט עוד יותר בהשוואה לחבריו.
לידו עמד דניאל פיטרסן. הספורטאי של הקבוצה. הספורטאי של השכונה. הספורטאי של בית הספר. הוא היה נאה, בסגנון נערי טיקטוק, עם שיער כהה ומתולתל ועיניים תואמות. חיוכו המנוקד נצץ בלבן והוא לעיתים קרובות נראה מחייך עם שיניו המושלמות בזמן שהוא מסתובב עם הבנות הכי יפות בבית הספר. שון היה קצת מקנא בו, במיוחד מכיוון שהוא היה הדובר הטוב ביותר והמוביל בפועל של הקבוצה הקטנה שלהם. הוא גם היה זה שהתחנף לאמו של שון, ולרי, הכי הרבה.
"אתם באמת צריכים להתגבר על אמא שלי," שון צחק.
האם הוא היה כועס על הדרך שבה חבריו חשקו באמו? לא, לא ממש. שון היה הגיוני אם לא משהו אחר. הוא בילה את חייו בניסיון להיות בן כמה שיותר נאמן, לא לגרום להוריו או לחבריו שום צרות. הוא היה שקט ומסוגר, אבל לא בדיוק פסיבי. הוא לא היה תמים; הוא ידע היטב את כוונותיהם ורצונותיהם של חבריו כלפי אמו. הוא גם ידע שהיא הייתה חלק חשוב בחייהם של כולם ולשמור אותה לעצמו בכל דרך תהיה, ובכן, אנוכית.
"אבל, אחי," גרי אמר. "היא כל כך פאקינג…" במקום להשלים את המשפט שלו, גרי פשוט שחרר גניחה עמוקה.
לפתע, התפרץ דניאל. "על מה?" שאל שון. "עליך, אחי," דניאל הרים את ידיו כאילו בתסכול. שנים של פעילות גופנית ותרגול סדיר גרמו לכך שהיו לו ידיים מוגדרות למדי לגילו, עם אמות וורידים ואצבעות עם מפרקים גדולים ונוקשים. "אני מקנא כי היית יכול לינוק מהשדיים האלה." "מה?" שון לא יכול היה שלא לצחוק. "כשהייתי תינוק?" "מי אכפת מתי זה היה!" דניאל הציץ שוב מחוץ לחלון אל החצר האחורית של משפחת לוי. ולרי הייתה עדיין למטה, אם כי היא השתזפה מספיק זמן שבקרוב תצטרך להמשיך עם יומה. "אחי, הדברים האלה היו בפה שלך," הוא נאנח בכמיהה. "כן," שון נאנח. "זה היה די מזין, בעצם." "שתוק," דניאל התחיל לפני שעיניו נפתחו לרווחה. "היא קמה!" "זוז הצידה!" גארי קרא בהתרגשות כשהניח יד על כתפו של דניאל כדי להידחק לפינת החלון. ולרי התיישבה, מברישה את התלתלים הבלונדיניים הארוכים מעל כתפיה כשהיא אוספת את הטלפון הנייד שלה ואז הניחה את רגליה בצד של הכיסא. שני הבנים התנשפו יחד כשהיא החליקה את רגליה לתוך הכפכפים שלה ועמדה, מאפשרת לכבידה למשוך את גופה המלא לתוך כל תפארתו. שדיה הגדולים נפלו מעט אך הם קפצו בחן, כמעט ולא נשמרים בתוך בגד הים הצמוד. היא לקחה רגע לוודא שלא יותר מדי מהשמנמנות שלה יצאה מהכיסוי ופנתה לקחת את החגורה שלה מהמקום שבו השאירה אותה קודם. "אלוהים," גארי נאנח כשולרי השתמשה בקצה אצבעה כדי למשוך את גב בגד הים שלה מהמקום שבו הוא נתקע קלות בין לחייה. "אין לך מושג כמה אתה בר מזל." "זה אולי יפתיע אתכם," אמר שון, "אבל אני לא מרגיש תשוקה בלתי נסבלת ובלתי נשלטת כלפי אמא שלי. אני לא בדיוק סובל כמו שאתם מדמיינים."
****
ולרי החליקה את דלתות הזכוכית מהרצפה עד התקרה שהובילו לביתה. בפנים היה קריר בכמה מעלות והיא יכלה להרגיש את חום השמש קורן מעורה כשהיא עשתה את דרכה למטבח לשתות מים. היא עמדה ליד הכיור במטבח, בקבוק ביד, כשהשלושה בני השמונה עשרה שהיא הופקדה עליהם ליום עשו את דרכם למטה. קודם היה זה דניאל, יפה כתמיד. ולרי תמיד העריכה שהוא עשה מאמץ להתלבש היטב, אפילו אם הוא רק בא לבקר את שון ולא היו להם תוכניות לצאת יחד. גארי הגיע מיד אחריו. היא הכירה את משפחת וושינגטון מאז שעברו לפרבר כמה חודשים לפני שהוא נולד. היא ראתה אותו גדל מתינוק שיכול היה להיכנס לכף ידה של אמו לדמות המרשימה שהוא היום. למרות שהיא לא הייתה מודה בכך, היא התגעגעה לזמנים שהוא היה נצמד לירכה כי הוא היה ביישן מדי לשחק עם הבנים האחרים כשהיו ילדים. שון נכנס אחרון וכרגיל, הוא לא הקדיש לאמו הרבה תשומת לב. לא שוולרי חשבה שהוא חסר כבוד, אבל הוא בהחלט לא פיזר עליה תשומת לב. היא הניחה שזה חלקית בגלל שהוא מתבגר וגם בגלל שהוא קצת דומה לאביו, שהוא היה דמותו המפוצלת.
"בוקר טוב, גברת לוי!" "בוקר טוב, גארי," ולרי השיבה עם החיוך הבהיר שלה. "כל כך טוב לראות אותך!" לפני שהיא יכלה להמשיך, דניאל התערב. "שלום, גברת ול. מקווה שאת לא מתנגדת שבאנו היום…" "אה, כמובן שלא!" ולרי בקושי יכלה לזכור סוף שבוע בשנים האחרונות שבו הבנים לא מילאו את ביתה. דניאל במיוחד כמעט בילה חגים עם משפחת לוי, במיוחד לאחר שאיבד את אמו בגיל צעיר כפי שקרה לו. אביו ניסה כמיטב יכולתו לספק חיי משפחה יציבים לאחר מכן, וולרי הייתה שמחה למלא את הצורך של דניאל. "איך אביך?" היא שאלה. "לא דיברתי איתו… אלוהים, זה בטח היה כמעט חודש עכשיו!" "אה," דניאל אמר. הוא נראה מסמיק. "הוא בסדר, אני חושב. הוא מחוץ לעיר בסוף השבוע הזה. הוא מבלה עם סמנתה… את יודעת, מהעבודה?" "אה." ולרי נשכה את שפתה כשהיא ניסתה להיזכר במכרים של אביו של דניאל. "אה, מהמחלקת משאבי אנוש?" עיניו של דניאל נדלקו, מה שוולרי הבינה שהיא הצליחה לקלוע לשם. "כן, הם יוצאים כבר זמן מה, אה, אני לא בטוח שהם סיפרו למישהו אז אולי את יכולה לשמור את זה בסוד?" ולרי עשתה תנועה של רוכסן על פיה עם אצבעותיה. "שפתיי חתומות," היא אמרה. "אני טובה בסודות אבל… אני שמחה לשמוע שאביך יוצא שוב!" זה נכון שאביו של דניאל נאבק לאחר שאשתו נפטרה. הוא יצא כמה פעמים מאז אבל הוא לא היה מוכן להתחייב. לשמוע שהוא לקח זמן לצאת מהעיר עם מישהי אומר שאולי הוא מוכן להתקרב שוב למישהו. זה יהיה רכילות עסיסית. אם ולרי הייתה רכילאית.
"כן," דניאל אמר. "כן, זה נהדר. היא ממש נחמדה." "חכי," ולרי אמרה. "זה אומר שאתה לבד בבית הלילה?" "עד מחר בערב, כן." "יש לך אוכל מוכן?" דניאל היסס. "ובכן, אבא נתן לי קצת כסף. חשבתי פשוט להזמין פיצה." "אה, לא!" ולרי אמרה בחומרה. השינוי הפתאומי בטון שלה נראה שגרם לדניאל הבטוח בדרך כלל כמעט להוריד את ראשו. "זה לא יקרה בכלל. אני אשלח כמה קופסאות עם שון הערב. אתה צריך לאכול ארוחת ערב בריאה!" "נו, אמא," שון התלונן.
בשמעו את עצמו מתנדב ללא הסכמתו. "תני לדניאל לאכול קצת פיצה. הוא אוהב את זה." "כן," דניאל אמר במהירות, "אל תכריחי את שון לעשות את זה. אולי… אני יכול להישאר לארוחת ערב הלילה?" ולרי חשבה לעצמה. בעלה היה מחוץ לעיר, אחרי הכל, וארוחת הערב הלילה תהיה רק היא ושון. הייתה לה נטייה לבשל ארוחות גדולות יותר כיוון שהיא באה ממשפחה עם הרבה אחים ואחיות. "בסדר. זה נשמע נהדר. נשמח שתישאר." "יש!" שון אמר בציניות. "גברת לוסון," גארי דיבר. "אני יכול להישאר לארוחת ערב גם? דניאל, שון ואני כנראה נבלה את כל הערב ביחד, את יודעת, נשחק במשחקי וידאו. אני מתכוון, אם זה לא מפריע." "גארי, אתה יודע שאתה תמיד מוזמן!" ולרי צחקה אבל הייתה גאה כמה מנומס ומכבד היה הצעיר שהמשפחה של וושינגטון גידלו. "ככל שיותר, יותר טוב… מדברים על זה, האם ריילי לא יבוא? אני מרגישה שהקבוצה שלכם לא שלמה אם הוא לא כאן גם." "ריילי," דניאל התחיל. "הוא בצד השני של המדינה," שון קטע אותו. "משהו על חנות וידאו ישנה שסוגרת ונותנת המון קלטות ישנות או משהו כזה. סרטים וינטג' ודברים כאלה. הוא בעצם יבוא קצת מאוחר יותר." "טוב," ולרי אמרה, "תדאגו להזמין אותו לארוחת ערב. אני אכין את קציץ הבשר המיוחד שלי שאתם כל כך אוהבים כי זה יהיה רק אנחנו." "מר לוסון לא יהיה כאן, גברת ול?" דניאל שאל. "לא," היא אמרה. "הוא מחוץ לעיר… מקווה שהוא עסוק בעבודה ולא עם מזכירה מהמשרד שלו כמו אבא שלך." הצחוק של ולרי הדהד במטבח. היה לה חוש הומור חד, והיא הייתה בטוחה לחלוטין שבעלה לא בוגד בה. הוא בקושי הצליח להיפרד ממנה בלילה הקודם, אפילו כשהוא היה עייף מדי לביצועים. היא נהנתה מהאינטימיות אבל הייתה משקרת אם הייתה אומרת שלא הייתה מתוסכלת מהעובדה שהוא לא שכב איתה. המחשבה לבד גרמה לפטמות שלה להתקשות והיא קיוותה שהבנים לא ישימו לב. עם זאת, מהאדמומיות בפנים של דניאל והדרך שבה גארי היה קרוע בין להסתכל הצידה מתוך כבוד לבין להציץ בה מזווית עיניו, נראה שהם כן שמו לב. ולרי צחקה שוב. "אמא," שון אמר, "זה לא כל כך מצחיק…"