חופשת חג המולד

יום שישי

"אני כל כך מתרגשת מהטיול הזה! יוחנן, אני עדיין לא מאמינה שהצלחת להשיג הזמנות לסקי שבוע לפני חג המולד! זה הולך להיות חופשת חג המולד הכי טובה אי פעם, אתם לא מסכימים, ילדים?" "כן. זה הולך להיות נהדר." "אז, עצירה אחרונה. זכרו, אין עצירות נוספות. בואו נעמיס ונצא לדרך!" היא פנתה לבעלה, "תודה, יקירי, על כך שעשית את זה אפשרי. רק עוד סיבה למה אני אוהבת אותך כל כך." היא הושיטה יד מעבר למכונית ושפשפה את ירכו של יוחנן ואז עלתה ושפשפה את האיבר הרך שלו. הוא התחיל להימתח ולגדול תחת קצות אצבעותיה. יוחנן בדק את המראה האחורית. "יהיה מספיק זמן לזה אחר כך, יעל. אנחנו בדירת שני חדרים. אחד להם ואחד לנו. עכשיו תעזבי אותי ותני לי להתרכז. את יודעת את הכללים." וכך זה התחיל. המטרה העיקרית שלה השבוע הייתה לעשות כל מה שהיא יכולה כדי לשמח אותו כדי שלא יהיו צעקות או צרחות. ואולי, רק אולי, לא יהיו מכות. אם רק. היא הסתכלה מאחוריה. כריס והילה. עשר ושתים עשרה, רק שמונה עשרה חודשים הפרש. אוזניות על, ראשים למטה, דבוקים למשחקים שלהם. הם ידעו את הכללים גם. היה הכי טוב להיות בלתי נראים. לא לדבר, לא לזוז ולעולם, לעולם לא לבקש לעצור, מכל סיבה שהיא. כשהם המשיכו את הנסיעה של ארבע שעות למדרונות, המחשבות שלה נדדו. מחשבות אקראיות וזיכרונות צפו. היא נזכרה בלוח החזון שהיא יצרה בתיכון. היא הייתה במסלול הנכון. ציונים מעולים, או כמעט. תואר כפול, עסקים וחשבונאות. כבר הייתה לה הצעת עבודה טובה רחוק מההורים הקפדניים והשתלטניים שלה. ואז היא פגשה את יוחנן. רגוע, ידידותי, מאזין נהדר, הצחיק אותה ואהב את כל הדברים שהיא אהבה. לא עבר זמן רב והוא הקסים אותה מחוץ לשמלה שלה ולמיטה שלו. הסקס היה נהדר, למרות שלא היה לה הרבה להשוות אליו. אבל אז, ממש לפני סיום הלימודים, היא הבינה שהיא בהריון. איך? איך זה בכלל אפשרי? היא עדיין לא ידעה. היא הייתה על גלולות והייתה פדנטית לגבי לקיחתן. באותה שעה כל יום. בלי יוצאים מן הכלל. החבילות האחרונות נראו קצת שונות, אבל היא חשבה שזה פשוט מותג גנרי אחר או משהו כזה. אבל שם הלך לוח החזון. חייה השתנו בן לילה. הוא הציע הפלה, אבל לא היה סיכוי. הוא ידע שהיא לעולם לא תעשה את זה. היה בתוכה חיים והיא כבר אהבה את הילד. היא הייתה מוכנה ללכת לבד. להיות אם חד הורית, אבל אז הוא ביקש את ידה. זמן קצר לאחר סיום הלימודים הם התחתנו. בבית המשפט. בלי שמלה, בלי חגיגה, וירח דבש קצר. ההורים שלה אמרו שהם לא יאפשרו לה לפרסם את הבושה שלה ושלם על ידי הליכה במעבר עם תינוק בבטן. אף אחד לא רצה להעסיק אותה. מי רוצה עובד חדש בהריון שייעלם לכמה חודשים בקרוב? הוא התעקש שהיא תישאר בבית ותטפל בילד. הוא היה תומך, עוזר ורצה ילד שני במהירות האפשרית. היא הסתובבה לבדוק את הבנות. לאן נעלמו השנים? היא טפחה על הברך של הילה והבזיקה לה את הצדעה שלושת האצבעות שלהם. שלושת המוסקטרים, אם כי כשיוחנן היה בסביבה זה היה יותר כמו שלושת העכברים. להיות שקטים כמו עכבר. היא חייכה. הילה חייכה בחזרה ולחצה את ידה. הן היו ברכה כזו. יוחנן חייך פנימית וצחקק. שקט. בדיוק כמו שהוא אהב את זה. סימן לכך שהוא בשליטה מלאה. החיים היו טובים. הוא היה צריך מישהו שיטפל בו אחרי סיום הלימודים אז הוא החליף את הגלולות של יעל בזיופים ודאג שהוא יזיין אותה חזק ובטוח שהיא תיכנס להריון. הריונות רצופים עשו אותה למעשה בלתי ניתנת להעסקה. מחוץ לקולג' כמעט שלוש שנים בלי היסטוריית עבודה. לא היה לה כלום בלעדיו. הוא הקסים את הוריו והוריה והם הצטרפו אליו בהטלת אשמה ובושה עליה כדי שהיא תעשה כל מה שהוא רוצה. אבל אז, אחרי כריס היא רצתה להשיג עבודה. התחילה לקבל החלטות בעצמה. להתנהג כאילו הם שווים. מצב בלתי נסבל מבחינתו. התפקיד שלה בחיים היה לשרת אותו ולא ליצור בעיות. אבל היא הייתה הסיבה לכך שהעבודה שלו לא הלכה טוב, שהקבוצה שלו הפסידה, שהמכונית הייתה צריכה להחליף שמן… כל מה שהרס את חייו היה באשמתה. הוא ידע את זה. ולכן, היא הייתה צריכה לשלם את המחיר. הוא כעס, התנהג בעוינות והתחיל להכות אותה. אף פעם לא איפה שזה נראה, אבל יותר ויותר בתדירות. למרות מאמציו ה'חינוכיים', היא התחילה לפתח עצמאות, לשאול שאלות על ה'נסיעות' וה'פגישות עם לקוחות' שלו. היא אפילו העזה להגן על עצמה. אז הוא הגה תוכנית חדשה. תוכנית לשים אותה תחת שליטה ולשמור אותה שם. הוא הכניס אותה שוב להריון ואז נתן לה מינון משולש של גלולות לגרימת הפלה שהוא השיג מעבר לגבול. הוא נזכר שצחק בפנים כשהתכווצויות התחילו, אבל אז היא דיממה כל כך הרבה, הוא פחד שהוא הגזים. הוא לא רצה שהיא תמות ותשאיר אותו עם הילדים. זה עבד! היא הייתה בכאב רגשי כל כך גדול על האובדן שלה שהוא הטיל עליה בושה והאשים אותה בכאב שלו מהאובדן של התינוק הקטן שלהם בכישלונות שלה. הוא נזכר שהכה אותה. זה הרגיש טוב. היא רצתה להיענש כי היא הפילה ולכן הוא העניק לה את מבוקשה. הוא הכה אותה חזק על כישלונותיה. הוא הודה בפני עצמו שהוא קצת נסחף. לזרוק אותה על המדרגות ולפצל את מצחה ולשבור את ידה לא היה חלק מהתוכנית, אבל זה עבד נהדר. יושבת ב

חדר ההמתנה עם כל ההורים, הוא שיתף את צערו וייסוריו יחד עם מנה נדיבה של דמעות. 'אם רק היא הייתה עושה את מה שהרופא המליץ.' היא הייתה שבורה. חמישה נגד אחד. ולא פיפס ממנה במשך שנים. עקרת בית מאוד נחשקת, תמיד מסכימה. והוא… הוא יכול היה לעשות כל מה שרצה בצד והיא אף פעם לא שאלה כלום. החיים היו טובים. ועכשיו הייתה לו אמילי. כמעט העתק מדויק. נשים היו כל כך טיפשות וכל כך קלות למניפולציה, הוא חשב. יעקב נזכר באובדן התינוק. שנים לאחר מכן, דמעות עדיין מילאו את עיניה. איך? למה? מה היא עשתה לא נכון? ברור שהיא הייתה כישלון כאישה כמו גם בכל דבר אחר. היא רצתה סימפתיה, אמפתיה, הבנה, אבל במקום זאת יוחנן לקח אותה הביתה והתחיל לצעוק. היא זכרה שהוכתה שוב ושוב, אבל היא כמעט לא שמה לב בגלל הכאב שהרגישה מאובדן ילדה. היא הרוויחה את זה. היא ידעה שהיא הרוויחה את זה. כישלון כאישה. כישלון כאם. כישלון כאישה. כישלון לעצמה. היא הייתה שבורה. זה לא היה עד שהוא זרק אותה על המדרגות, פיצל את מצחה ושבר את זרועה שהוא הפסיק. אפילו הוא נראה מופתע ממה שעשה. והוא נהיה גרוע יותר. ההכאות היו תכופות יותר. ואז הוא התחיל להיראות כאילו הוא נהנה מזה. היא פנתה לעורך דין לגירושין, אבל הוא אמר לה שהם במדינה ללא אשמה והסיכויים היו שהוא יקבל את הילדים 50% מהזמן. היא לא יכלה לתת לזה לקרות. לא היה לדעת מה יקרה להם אם יישארו בטיפולו לבד. אז היא נשארה להיות המגן שלהם. היא חיה עם הבושה שלה, לא שיתפה אף אחד. הוריה אהבו את יוחנן והאשימו אותה בהריון, באובדן התינוק ובכל דבר אחר שהוא התלונן עליו. הוריו האשימו אותה בהריסת חייו והכרחתו לנישואין. היא קיבלה את זה. אף פעם לא הגנה על עצמה. היא הרוויחה את זה. היא הייתה לוזרית. כשהוא התעצבן עליה, היא קיבלה את זה. כשהוא התחיל עם הילדים, היא תמיד התערבה, הסיטה את כעסו, וקיבלה גם את שלהם. היא אף פעם לא השאירה אותם לבד איתו. זה היה קשה, אבל היא הייתה חיובית מטבעה ולקחה שמחה מהבנות ועזרה להן לגדול לנשים צעירות נפלאות. אולי, אולי השבוע הזה יהיה שונה. הם סיימו את הנסיעה של ארבע שעות למדרונות, נרשמו, פרקו, ארוחת צהריים מהירה והיו מוכנים לעלות על המדרונות. יוחנן אמר לאנשים בחנות הציוד בדיוק איזה ציוד נדרש. הם ניסו לשנות את דעתו לגבי המגפיים של יעקב, סגנון לא נכון, ומגלשיים, ארוכים מדי, אבל מבטו סיים את הדיון. הילדים נרשמו לבית ספר לסקי לאחה"צ. הם לא היו מרוצים מזה, הבנות חשבו שהן מוכנות לדברים גדולים יותר, אבל יעקב חשב שהן צריכות רענון ועבודה על הטכניקות שלהן. המבוגרים עלו על המדרונות. "יעקב, עבר זמן מאז שגלשנו. למה שלא תיקח כמה ריצות על המדרון הקל הזה כדי להחזיר את ההרגשה בזמן שאני אקח את המדרון שמעל?" "אין סיכוי! אני מוכנה לאולימפיאדה. נתחיל ברמה הבאה." הם עלו במעלית הכיסאות, ירדו ויעקב הביט במדרון. זה תמיד נראה תלול יותר מלמעלה והיא התחילה לפקפק בבחירתה, אבל, "…ואני יוצאת!" יוחנן עקב. חלודה, היא הרגישה כל כך חלודה. והמדרון היה קרח במקומות ומחוספס מהשימוש של היום. היא ידעה שהיא צריכה להיות זהירה והתחזקה קצת. יותר מדי חזק. מנסה להירגע ולהתמקם, היא הייתה כמעט כל הדרך במורד המדרון, מתחילה לחתוך בחזרה, כשהקצה שלה נתפס והיא נפלה קדימה במורד המדרון. מושיטה את זרועותיה, אוחזת במקלותיה, היא נחתה חזק. היה פיצוח וכאב פתאומי בזרועה. היא ידעה מיד שהמסיבה נגמרה והסערה עומדת להתחיל. היא בקושי שמה לב שהמגלשיים שלה מתפתלים כשהיא התגלגלה יותר במורד המדרון. כשהיא האטה לעצירה היא תפסה את זרועה. היא התכווצה מכאב ופחדה מהגרוע מכל. יוחנן היה שם בשנייה. "יעקב! לעזאזל. אמרתי לך! למה את אף פעם לא מקשיבה? 'למה שלא ננסה את המדרון הקל,' אבל לא, גברת פקינג וון מוכנה לירידה!" "לא. אני בטוחה שזה בסדר. רק נקע. אני אגלוש את שאר הדרך למטה, זה לא רחוק, ואקבל תחבושת קרח ואשים קרח על זה. כמה אדווילים ואני אהיה כמו חדשה." "תסתכלי על הזרוע שלך! תסתכלי על הזווית שלה! לעזאזל, אולי כדאי שנארוז ונלך. למה את אף פעם לא מקשיבה לי? אלוהים! איך סבלתי אותך כל הזמן הזה? אמא שלך צודקת. את כזו לוזרית." "אתה צודק, יוחנן. הייתי צריכה להתחיל במדרונות האחרים. הייתי צריכה ללכת לאט יותר. הייתי צריכה להתגלגל ולהתגלגל. הייתי צריכה לעשות הכל חוץ ממה שעשיתי. אני מצטערת. אני פשוט אגלוש למטה ושהמרפאה תסתכל על זה." היא שמה לב שהכל במדרון נעצר ואנשים הסתכלו. "אבל בבקשה תפסיק לצעוק כל כך חזק. אנחנו כמעט בתחתית הגבעה. הילדים עלולים לשמוע." "את תמיד עושה את זה! זה תמיד אותו דבר. את תמיד מחרבנת הכל. תראי מה עשית לחיים שלי! לתינוק שלנו! את כל כך טיפשה!" "אני מצטערת, יוחנן. אני מצטערת! תראה. אני יכולה להישאר עם הילדים בזמן שהם גולשים ואתה עדיין יכול לעשות את שלך. הנה, אני פשוט אקום…" הוא אפילו לא ניסה לעזור לה. היא שמה את שני המקלות בידה הימנית וניסתה לקום. כאב ירה דרך זרועה השמאלית. "הזרוע שלי. אני חושבת ששברתי את זרועי השמאלית. לעזאזל."

אנחנו בדיוק הגענו. אני כל כך מצטערת. הרסתי הכל." הוא תפס אותה מקדמת מעיל הסקי שלה והתחיל למשוך אותה למעלה. "קומי, לעזאזל…" "חכי! חכי! אל תזוזי עדיין!" בחור גדול גלש במדי סיור סקי. "שלום, אני נתן. יום ראשון במדרונות?" היא הנהנה. "נראית די מתוחה. כנראה היית צריכה להתחיל נמוך יותר. תני לי לבדוק אותך. איפה כואב?" "השמאלי שלי. אני חושבת ששברתי אותו." הוא הרים את השרוול שלה ובדק. "כן, אני חושב שגם את שברת אותו. ומה עם השאר?" הוא הביט בה בעיניים אפורות חודרות. היא לא יכלה להסיט את מבטה. זה היה כאילו הוא מביט לתוך נשמתה. דאגה, אמפתיה, ומשהו נוסף. תשוקה. היא אמרה לעצמה להתעשת. מה היא חושבת? הוא הרגיש את רגליה, הגב, הבטן. בכל מקום שהוא נגע נדלק. היא יכלה להרגיש את אצבעותיו זמן רב אחרי שידיו עזבו. מה לעזאזל? ההרגשה שהוא נתן לה הייתה כמו מה שהיא קראה בספרים שלה. מה שהיא ראתה בסרטים. היא הביטה שוב בעיני יוחנן. אין אהבה. אין חיבה. אין דאגה. רק כעס, תסכול. מה לעזאזל! היא ידעה שהיא לא באמת הייתה צריכה לצפות לזה. והיא גם ידעה שהיא בצרות גדולות. צרות גדולות. השבוע הנהדר שלהם הולך להיות עוד שבוע מחורבן, "נראה שזה רק היד. בואי נשים אותך על המזחלת וניקח אותך למרפאה." "לא. אני יכולה לגלוש למטה." "סליחה, גברת…" "אה, יעל." "אה. טוב, יעל. אני חושב שהשבוע שלך נהיה קצת פחות פעיל. אבל קודם, אנחנו צריכים לשים אותך על המזחלת. אם הייתה לך עוד תאונה בדרך למטה ונחתת שוב על היד הזו… טוב, זה לא יהיה טוב. את תאהבי את המזחלת." הוא נתן ליוחנן להחזיק את הידית, ואז הרים אותה כאילו היא שוקלת כעשרה פאונד. נכון, היא הייתה רק 5'4" והבדיחה של הבנות הייתה 5'4" ורבע, אבל… אלוהים, היא חשבה. לא רק שהוא יפה למראה, אלא גם חזק! והיא עדיין יכלה להרגיש איפה ידו הייתה בצד של השד שלה כשהוא הרים אותה. היא צעקה על עצמה. 'מה לעזאזל, יעל?' היו לה שש שכבות בין ידו לשד שלה. אבל, לעזאזל, היא עדיין יכלה להרגיש כל אצבע. היא מעולם לא חוותה משהו כזה לפני כן. ויוחנן עמד ממש שם. בושה ואשמה שטפו את תשוקתה. "אוקיי. הנה המרפאה. אני פשוט אשחרר אותך, יעל, ואז נכניס אותך פנימה. אדוני, תוכל לקחת את המגלשיים והמקלות שלה?" "לא. אני חוזר למעלה לעוד סיבוב. נתראה בחדר מאוחר יותר." היא ידעה שהיא הולכת לשלם מחיר כבד על כך שהיא הרסה את 'השבוע שלו'. הוא נתן לה מבט חסר סבלנות נוסף וגלש משם. "זה בעלך, נכון?" היא הנהנה. "בחור נחמד. בכל מקרה, בואי נכניס אותך למרפאה." "ובכן, שברת את העצמות באמה שלך. החדשות הטובות… לא צריך ניתוח. החדשות הרעות… את צריכה גבס לחודש בערך ואין עוד סקי. אז אני הולך לתת לך קצת תרופה להרגיע אותך ולעזור עם הכאב כדי שאוכל להחזיר את זה למקום…", אמר רופא המרפאה. "יש מישהו כאן שיעזור לך לחדר שלך?" היא הנידה בראשה. "לא. זה יהיה בסדר. אני אהיה בסדר. פשוט תעשה מה שאתה צריך לעשות. באמת." היא חשבה שהיא רגילה לכאב ותצטרך את השכל שלה כשהיוחנן יחזור לחדר. "אבל, גברת." "פשוט תעשה את זה, בבקשה." הוא עשה. הוא נאנח יותר ממנה כשהוא הכריח את זה לחזור לצורה. סד, צילום רנטגן, ואז גבס ארוך ליד. היא הזיזה את היד שלה. "אה, זה הולך להיות שימושי. אבל תודה לך, דוקטור. אני מעריכה את עזרתך." היא הייתה נגעלת מעצמה, אבל גם ידעה שלעומת מה שהיא כנראה עומדת לעבור, הפחתת השבר הייתה כלום. מאוחר בצהריים יוחנן והילדים חזרו לחדר. "כל הכבוד, יעל. הצלחת להרוס הכל. שוב. בואי פשוט נארוז את המכונית ונעזוב." "אין סיכוי, יוחנן. בבקשה. הייתי טיפשה. נפצעתי. אני אקח את הילדים למדרון ואשגיח עליהם. הם יהיו בסדר. ככה אתה תוכל להירגע ולהספיק את כל הסקי שלך. אני יודעת כמה התגעגעת לזה. זה פשוט כל כך טוב להיות רחוק אז אין סיכוי שהילדים או אני רוצים לחזור הביתה. בבקשה!" "נישאר, אבל אני אגלוש עם הילדים המזדיינים. או, אני יודע. אני אשכור מדריכים אישיים או משהו לילדים וככה אני אוכל להמשיך לגלוש ואת… את יכולה פשוט לעשות מה שאת רוצה." כל מה שהיא יכלה לחשוב היה כמובן, יוחנן, תשחק את הקורבן. הקדוש המעונה. היא ידעה שהוא תוהה איך לעזאזל הוא הצליח לסבול אותה במשך תריסר השנים האלה ושהוא כבר מתכנן להודיע להורים כמה היא טיפשה ואיך היא הרסה לבד את החופשה שלהם. היא חשבה שהוא כנראה כבר שלח עדכון לעולם על איזה אבא נהדר הוא. שיר ישן מהכפר רץ בראשה, 'כל מה שעשית היה שגוי.' אלוהים, היא רק תהתה איזה עונש היא הולכת לקבל על זה? אולי הוא רק יצעק עליה. אולי? היא יכלה רק לקוות. "זה נשמע נהדר, יוחנן. אני צריכה לקחת תנומה קצרה. התרופה שהרופא נתן לי כדי לקבע את היד עדיין משפיעה עליי," היא שיקרה. "אז אני מניח שנוכל לצאת לארוחת ערב. אני כל כך מצטערת, יוחנן. העמסתי הכל עליך." "כן, עשית. שוב. קחי את התנומה שלך. הילדים ואני נביא ארוחת ערב ונביא לך משהו." "תודה, מותק." מאוחר יותר "אוקיי, ילדים. אני לא רוצה לשמוע ציוץ מכם. תראו משהו."

בטלוויזיה או לשחק במשחקים על המחברות שלכם. לא אכפת לי. בלי רעש. אתם נשארים בלילה. אל תבואו לחדר שלנו. הבנתם?" הם הסתכלו אחד על השני. הם הבינו. והם הבינו שאמא שלהם הולכת לשלם על זה. היא עדיין נחה כשהוא נכנס לחדר שלהם. הוא זרק מיכל קלקר של אוכל על השולחן. "אז, איך את מרגישה, יעל?" בלי לחכות לתגובה, "הבאנו לך קצת ארוחת ערב. עשינו טיול קטן אז אני מקווה שזה לא קר מדי." "תודה. אני בטוחה שזה יהיה בסדר." היא הייתה בטוחה שזה לא יהיה. "תוכלי לעזור לי להתקלח ולהיכנס לפיג'מה?" "לא. אני צריך לעשות כמה שיחות." "בסדר. אז איך הילדים?" "הם נהנו מאוד. כולם נרגשים למחר. חשבתי שהם יכולים לעלות על המדרונות בבוקר, ואז לנסוע בצינור אחרי ארוחת הצהריים. זה אמור לעייף אותם. אני פשוט אנסה לעשות את העבודה שלי אחר כך." "חשבתי שלא תעשה כלום בזמן שאנחנו כאן." "זה לא הרבה. חלק מאיתנו יש להם אחריות ועבודה חשובה שדורשת מאיתנו לבדוק במקום לשכב בבית ולצפות בטלוויזיה כל היום. אפילו בחופשה." היא עמדה במקלחת עם היד בשקית זבל, אבל שמרה אותה מחוץ למים. הגבס אולי עמיד למים, אבל הריפוד עדיין יכול להירטב. היא עברה גבסים עם הילה ועם עצמה בעבר. היא שמעה אותו צוחק בטלפון. עבודה? היא פתאום הרגישה את יונתן מחליק לתוך המקלחת איתה. הוא התחיל לסבן אותה. עם קצת מגע כאן והחלקת אצבע שם, עם החיוך השובב שלו על פניו. היא התחממה למגע שלו. לא מה שהיא ציפתה. היא ציפתה למכות. למרות הכל, למרות הצעקות, ההתפרצויות, והדחיפות היא עדיין אהבה אותו. לא? לטוב ולרע, נכון? היא ראויה ליחס כזה. לא? אחרי הכל, היא הייתה אכזבה לו, למשפחתה, ולעצמה. יונתן התחיל להתקשות. הוא תפס אותה בשיער ודחף את ראשה על איברו. "טוב, יעל, זה הזמן להופעה. תתחילי." המקלחת הרטיבה את שיערה ומילאה לאט את שקית הזבל. היא התנגדה בהתחלה, אבל ידעה שזה חסר תועלת. כפרה הייתה מגיעה לה. הוא דחף את איברו עד סוף גרונה וגרם לה להיחנק. דחף חזק יותר. דמעות מילאו את עיניה והתערבבו עם המים מהמקלחת. חזק יותר וחזק יותר הוא זיין את פיה. הוא התקשה, דחף את עצמו לסוף גרונה וגמר. בזמן שהוא נהנה, היא נחנקה, ושיעלה בזמן שרוק מעורב בזרע נשפך מפיה. המחשבה היחידה שלה הייתה תודה לאל שהם במקלחת. היא נכנסה לפיג'מה שלה. הוא שכב על המיטה עם הרוכסן פתוח ואיברו בחוץ, מנפנף בו לעברה. "טוב, יעל. זה הזמן להופעה. שוב." היא לקחה את איברו הרפוי לפיה והתחילה למצוץ אותו. שחררה מתח כדי שתוכל להגיע לבסיס, ואז חזרה למציצה כשהיא נסוגה. זה התחיל לגדול. היא רצתה שזה יסתיים מהר אז היא הגבירה את הקצב כשהוא התקשה והוסיפה את ידה הימנית. למעלה למטה, למעלה למטה. הוא נראה שהוא מתקרב אז היא התחילה לסובב את לשונה סביבו כשהיא נעה. הוא התחיל לדחוף את מותניו. היא הייתה שמחה שהוא מתקרב. היא לקחה נשימה עמוקה, כי… הוא תפס את שיערה ומשך את פניה חזק על איברו. הוא דחף את עצמו לסוף גרונה. חזק יותר וחזק יותר. אין סיכוי לנשום. עונש. לבסוף הוא התקדם קדימה והיא הרגישה את איברו מתכווץ והזרם הראשון יורה לפיה. שתיים, שלוש, ארבע, ואז כמה התכווצויות קטנות והוא סוף סוף שחרר את ראשה. היא נשמה עמוק. "יפה, יעל." הוא הפך אותה על בטנה ודחף את איברו לתוכה. חזק יותר וחזק יותר. הוא משך אותה לארבע ונתן לה סטירה על הישבן. שוב ושוב. לחי אחת ואז השנייה. הוא נראה שהוא מתרגש יותר ויותר כשהוא מכה אותה. הוא גנח, התכופף קדימה, תפס את שדיה ולחץ הכי חזק שהוא יכול. היא ידעה שיהיו לה סימנים. חבורות. כאב. הוא גנח בקול רם, גמר שוב, ולבסוף שחרר את שדיה.