המתנדבת

המתנדבת הגברת

הסיפור הזה עוסק ביחסים המתפתחים של גבר צעיר עם אישה מבוגרת בהרבה. הוא מתרחש בהקשר של בית אצולה בדיוני, בבעלות ומנוהל על ידי הקרן הלאומית של ישראל. הקרן הלאומית (קנ"ל) היא ארגון צדקה גדול המוקדש לשימור מבנים ומונומנטים היסטוריים ואזורים כפריים בעלי יופי רב. רבים מהמבנים ההיסטוריים שלה הם בתי אצולה, פתוחים לציבור, והיא מסתמכת על צבא של מתנדבים שישמשו כמדריכים ויסבירו למבקרים את ההיסטוריה של הבתים והמשפחות שבנו אותם ואת המשמעות של חפצים רבים המוצגים בהם.

פנה אליי לפני זמן מה קורא שביקש אם אשקול לכתוב סיפור על מתנדבת בקנ"ל וגבר צעיר יותר, בהתבסס על תקציר שהם יספקו. הסכמתי, אך לא התקבל תקציר ושכחתי מהרעיון עד לביקור לאחרונה בבית אצולה בלינקולנשייר, שם מדריכה אטרקטיבית מאוד, בשנות החמישים המאוחרות או השישים המוקדמות לחייה, נתנה לי סיור מעניין ומלומד בספריית הבית. לאחר מכן החלטתי לקדם את הרעיון של סיפור על מתנדבת בקנ"ל, בהתבסס על הדמות הנשית הבדיונית על המדריכה שלי. אני מקווה שתיהנו מהסיפור ואני מצפה לקבל תגובות. אה, והסיפור כולל חדירה אנאלית, אז אם זה לא בשבילכם, אנא דלגו עליו.

סילביהפאן

בגיל עשרים ותשע חוויתי התמוטטות עצבים. מאז שסיימתי את האוניברסיטה עבדתי בבנק השקעות בלונדון והאתוס של העבודה היה אכזרי: שעות ארוכות בטירוף, עבודה בסופי שבוע ואווירה של תחרות לא בריאה המבוססת על חמדנות ופחד. בוקר אחד בשבת בספטמבר זה הפך ליותר מדי ופשוט ישבתי ליד השולחן שלי ובכיתי. המנהל הבכיר שלח אותי הביתה ומאוחר יותר ראיין אותי רופא החברה, ואז הפסיכולוג של החברה והתוצאה הייתה ששירותיי לבנק לא נדרשו עוד. הם לא סבלו חלשים.

זה השאיר אותי עם חלל פעור בחיי. עד עכשיו העבודה שלטה בכל מחשבותיי הערות ורוב חלומותיי גם כן, כך שברור שהייתי צריך תחליף, אבל שום דבר שדומה לבנקאות השקעות, ושום דבר בלונדון, שם אולי אפגוש את עמיתיי לשעבר. לא יכולתי לשאת את המחשבה על כך. כסף לא היה ממש בעיה. קיבלתי משכורת מנופחת באופן מגוחך במשך שנים, עם בונוסים ענקיים על זה, והייתה לי דירה בקנרי וורף שיכולתי להשכיר או למכור. גם קיבלתי פרידה נדיבה.

חזרתי לגור עם הוריי, בכפר בסאפוק, לכמה חודשים, מה שהוציא אותי מהעיר ונתן לי הזדמנות לחשוב על מה שאני הולך לעשות בשלושים השנים הבאות או כך. זה היה חבר מבית הספר שהציע את מגזר הצדקה. פיט ואני שמרנו על קשר מאז בית הספר, אם כי נפגשנו רק לעיתים רחוקות מאוד. אני חושב שהוא היה קצת מקנא בקריירה שלי בעיר ובכסף שהרווחתי ובפורשה 911 שנהגתי בה ועכשיו, לאחר שנפלתי מחסד, זיהיתי רמז של שמחה לאיד. שתינו בירה בפאב המקומי והשיחה עברה לעיסוקי העתידי.

'איזה סוג של עבודה אתה מחפש, פטריק?' הוא שאל, מביט בי מעבר לשולחן הקטן בבר הסלון.

'אני לא יודע,' עניתי. 'משהו ללא לחץ.'

'ובכן, אם זה ללא לחץ זה לא ישלם הרבה,' הוא ציין.

'אני לא צריך את הכסף,' עניתי. 'אני רק רוצה משהו שמעניין אותי ולא צורך את כל חיי. משהו מתשע עד חמש במקום מחמש עד תשע.'

'מה עם מגזר הצדקה?' הוא הציע. 'הם לא ידרשו ממך הרבה. ואתה יכול לכפר על כל השנים שבילית בניצול העניים להעשיר את העשירים.'

דחיתי את הרעיון באותו זמן. הרעיון של מגזר הצדקה העלה בדמיוני תמונות של אנשים אלטרנטיביים שמתרגלים יוגה וסורגים את היוגורט שלהם ונשים זקנות קטנות שעושות מעשים טובים בזמן שהן מסתכלות עליך מלמעלה למטה. כזו הייתה הבורות שלי.

אבל יום ראשון אחד, אחרי ארוחת הצהריים, בזמן שעזרתי לאמי להעמיס את המדיח ולסדר את המטבח, הזכרתי את זה לה.

'ובכן, תמיד יש את הקרן הלאומית,' היא אמרה אחרי רגע של מחשבה. 'הם מעסיקים עובדים בשכר וגם מתנדבים ואני לא יכולה לדמיין סביבה נעימה יותר מאשר לעבוד באחד מהבתים הישנים הגדולים האלה כמו בליקלינג הול.'

עשיתי קצת מחקר מקוון על הקרן הלאומית והתוצאה הייתה שהגשתי בקשה לעבודה כרכז מתנדבים בהיכל קרופטון, ליד איפסוויץ'. להפתעתי הרבה, הוזמנתי לראיון בהיכל ביום חמישי בבוקר בתחילת נובמבר. כהכנה קראתי כל מה שיכולתי למצוא על הקרן הלאומית ונכסיה, ובמיוחד על היכל קרופטון. וביום שלישי שלפני הראיון שלי נסעתי כעשרים מייל מבית הוריי להיכל וחניתי בחניון המבקרים הנרחב, לצערי כבר לא בפורשה האהובה שלי אלא עכשיו בפורד האצ'בק אנונימי.

עברתי את אזור הכניסה, שילמתי עשרים שקל על כניסה לבית ולגן וטיילתי במעלה השביל הארוך לעבר הבית והמבנים הנלווים. היכל קרופטון הוא מקום מושבם של הרוזנים התורשתיים של הונסטנטון. הרוזן הנוכחי לא גר שם כמובן, הוא גר בבלגרביה בעיר וסטמינסטר. הנכס נרכש על ידי הקרן הלאומית בסוף שנות השבעים, ושופץ במלואו כך שהוא עכשיו במצב טוב בהרבה ממה שהיה כאשר הרוזנים של הונסטנטון גרו שם. זהו מבנה מרשים מאבן חול, הדומה ל…

גרסה קטנה יותר של בית צ'אטסוורת' ועומדת על יותר מחמש מאות דונם של פארק. בצד אחד יש בלוק אורוות נרחב שמקיף חצר גדולה. האורוות הוסבו לבית קפה, עם ישיבה חיצונית בחצר. יש גם חנות מתנות בלתי נמנעת וחנות ספרים. ישנם גנים פורמליים נרחבים בשני צידי הבית כולל חממה גדולה שהיא בית לאוסף מרשים של צמחים אקזוטיים שנאספו על ידי הרוזן החמישי שחשב את עצמו כמעין בוטנאי ג'נטלמן. רחוק יותר מהבית יש מגרש משחקים להרפתקאות לילדים עם רכבת מיניאטורית, פארק פסלים, וגיליתי מאוחר יותר, מצפה כוכבים קטן. הסתובבתי בשטח כשעה, נהנה מהאווירה, מנסה להבין את הפריסה ומה מוצע לציבור הרחב. לאחר מכן לקחתי קפה וישבתי בחצר. למרות שהיה נובמבר היה נעים לשבת בשמש, אם כי רוב הלקוחות האחרים בחרו בפנים המהביל של בית הקפה. לבסוף, קמתי והלכתי מסביב לשני צידי הבית הגדול לכניסה הראשית, עניין גרנדיוזי עם פורטיקו, מוקף בשתי כנפיים שמקיפות אזור חצר מרוצף עם שעון שמש ונוף מדהים לאורך חצי מייל של כביש גישה מרופד עצים שמסתיים בקשת כניסה אבן גדולה. הכל תוכנן להרשים. ממש בתוך הכניסה הראשית (לא יכולתי לחשוב על זה כדלת קדמית) עמדה אישה בגיל העמידה בסבלנות, מקבלת את פני המבקרים. היא הייתה בערך בת שישים ולבשה חליפת טוויד אדומה עמומה, גרביונים בצבע עור ונעליים עם עקב נמוך. שערה היה אפור וקצר ופניה נראו ידידותיות, אך במעורפל חמורות. הנחתי, נכון כפי שהתברר, שהיא מתנדבת. על צווארה היה תלוי תג תמונה מפלסטיק על שרוך, עם שמה הפרטי, לוסי. 'בוקר טוב, אדוני, תרצה להצטרף לקבוצת סיור? יש אחת שמתחילה בעוד עשרים דקות, או שתעדיף להסתובב בעצמך?' 'אני פשוט אסתובב בעצמי, אני חושב,' חייכתי אליה. 'כמובן,' היא אמרה והסתובבה. הסתכלתי מסביב. אולם הכניסה היה עניין ממדי עם גרם מדרגות גרנדיוזי שהתפצל לשניים והלך לשני צידי גלריה. במרכז תלוי נברשת ענקית ומסובכת, מתחתיה הרצפה מרוצפת בריבועים שחורים ולבנים; פאנלים מעץ כהה וציורי שמן ענקיים נתנו למקום אווירה קודרת. הסתכלתי על הציורים לפני שעברתי לחדר הבא, חדר כניסה גדול עם שולחן עץ אלון שיכול היה להכיל בנוחות שלושים סועדים. וזה אפילו לא היה חדר האוכל! לא אנסה לתאר את הבית כפי שהסתובבתי בו באותו יום. זה ייקח יותר מדי זמן ויהיה מלא חזרות מייגעות על הגודל והגרנדיוזיות של הכל. די לומר שהיו יותר משלושים חדרים לציבור הרחב, רובם עם מחסום חבל כך שלא יכולת באמת להסתובב בחדר ולגעת בדברים. ביקרתי במטבחים, בחדרי האוכל, בחדרי השינה, בחדרי הלימוד, בגלריות, בחדרי הילדים ובקפלה. ובכל חדר היה מתנדב, לפעמים יותר מאחד אם היו הרבה ציורים ופריטים להסביר. המתנדבים היו, ללא יוצא מן הכלל, מנומסים וידידותיים ביותר ומאוד מיודעים והרגשתי מושפל שהם נתנו כל כך בנדיבות מזמנם לחנך, להודיע ולבדר את הציבור הרחב. מיליון מיילים מהחמדנות והשחיתות של הבנקאות ההשקעתית. גם לא יכולתי שלא לשים לב שהמתנדבים התאימו מאוד להנחות המוקדמות שלי; הם היו כולם מעל גיל חמישים, חלקם במידה ניכרת, וכולם היו מאוד ממעמד הביניים. נשים היוו את הרוב ביחס של כשניים לאחד, הגברים כולם נראו לעיניי כמו מייג'ורים או קולונלים בדימוס. הנשים נטו להיות בנויים בנוחות עם תסרוקות פרם אפורות ולבוש טווידי שזעק קבוצה כפרית. הם דיברו היטב והיו בטוחים בעצמם ודמיינתי שהיו להם קריירות מוצלחות (או נישואים מוצלחים) וגרו בבתים גדולים ונחמדים בכפרים רצויים. תהיתי איך הם יגיבו לבחור בן עשרים ותשע מהעיר? האם בכלל רציתי את העבודה? זה היה בזמן שטיפחתי את המחשבות האלה ודומות להן שנכנסתי לספרייה הראשית. אני אוהב ספרים וקריאה וידעתי שזה יהיה השיא של הסיור שלי. זה היה חלל גדול, כארבעים רגל על ארבעים רגל. שני חלונות גדולים השקיפו על חצר הכניסה ושני קירות היו מלאים במדפי ספרים, עד התקרה, עשרים וחמש רגל מעל. המדפים היו מלאים במערכות עתיקות, כרוכות בעור של אנציקלופדיה בריטניקה, יומני אצולה, יומני פוליטיקאים, מדריכי נסיעות… הרשימה נמשכת ונמשכת. במרכז החדר היו כמה כורסאות ושולחנות מזדמנים. המתנדבת, שהייתה אישה בלונדינית שלבשה חליפת מכנסיים כהה, דיברה עם קבוצת מבקרים קשישים והייתה עם גבה אליי, אז הסתכלתי על הציורים שכיסו קיר אחד ובחנתי כמה מהספרים בארון ספרים נעול עם חזית זכוכית. הספרים הישנים היו מסיביים, כ-18 אינץ' גובהם ו-4 אינץ' עוביים. הכיתוב הדהוי על השדרות הראה שהם סט ספרי עיון בוטניים המכסים את הצמחייה של דרום אמריקה. כשפניתי שוב, קבוצת התיירים הקשישים עברה לחדר המשחקים לילדים והמתנדבת עמדה בשקט ליד שולחן מזדמן עם שיבוץ פנינים יקר למראה. לא היו מבקרים אחרים בחדר אז ניגשתי לשאול אותה כמה שאלות. הגעתי לכחמישה רגל ממנה לפני שכמעט עצרתי במקומי. המתנדבת הייתה, בפשטות, אחת הנשים הכי מושכות

ראיתי אי פעם. אתן לך תיאור מלא שלה עכשיו, למרות שבמפגש הראשון לא באמת קלטתי את הכל; הייתי, פשוטו כמשמעו, מסונוור. היא הייתה כמעט בגובה שלי, עם העקבים שלה, מה שהופך אותה לכחמישה רגל ושמונה אינצ'ים. היא לבשה, כפי שאמרתי, חליפת מכנסיים כהה שהייתה בבירור מותאמת לה באופן יקר והתאימה לגזרתה הדקה והמעוצבת כמו דוגמנית בקטלוג הזמנות בדואר. שערה הבלונדיני, שהיה למעשה תערובת של דבש ואפור, נשפך מחלק צדדי, מעל מצחה והיה תחוב מאחורי אוזניה הקטנות לפני שהתכרבל ממש מעל לצווארון הז'קט שלה. שערה מסגר פנים שאני יכול לתאר רק כיפהפיות באופן יוצא דופן: סנטר חזק מעליו היו שפתיים עליונות בצורת קשת קופידון ושפתיים תחתונות מלאות של פה שנראה מאוד נשיק. מעל זה עצמות לחיים גבוהות ובולטות שהקיפו אף ישר. התמונה הושלמה על ידי עיניים אפורות-כחולות צלולות מתחת לגבות כהות ומצח גבוה עם רק הקווים האופקיים הדקים ביותר. למעשה, למרות שהיא הייתה בבירור בשנות החמישים לחייה, עורה הבהיר היה חלק להפליא; כמה קווים דקים מתחת לעיניה ובין עצמות לחייה לסנטרה. בנוסף, למרות שלא ראיתי זאת באותו זמן, היה לה שיער רך ועדין של גיל הביניים בצדי פניה במקום שבו היו פאות לחיים אצל גבר. אני מאמין שקוראים לזה "פז אפרסק", ותמיד הרגשתי שזה משפר את הופעתה ולא להפך והפצרתי בה לא להסיר אותו. אבל אני מקדים את עצמי. בקיצור, היא הייתה, מבחינתי, התגלמות האלגנטיות והיופי הבוגר ומצאתי, כשעמדתי לידה בספרייה הגדולה ההיא, שליבי דופק במהירות, בטני מתהפכת, ברכיי רועדות וכפות ידיי מזיעות. יותר כמו תלמיד בית ספר צעיר מאשר בנקאי השקעות ציני ומנוסה. ושכחתי מה רציתי לשאול אותה! 'כמה ספרים יש כאן?' שאלתי בקול חנוק בסופו של דבר. זו הייתה שאלה די פתטית אבל אולי היא הייתה רגילה להשפעה שלה על אנשים כי היא פשוט עמדה שם ודיברה איתי על הספרייה במשך כעשר דקות, סיפרה לי איזה רוזן התחיל את האוסף ומה היו הפריטים המשמעותיים, כמו סט שלם של מהדורות ראשונות של דיקנס שהיא הצביעה עליו באצבע דקה עם ציפורן מושלמת מצופה בלק שקוף. היא דיברה בדיקציה מושלמת במבטא מעמד הביניים המקסים עם רק רמז למשהו אחר, שכאשר ניתחתי אותו מאוחר יותר, הבנתי שזה כנראה מבטא סקוטי נמוך. בזמן שהיא דיברה הסתכלתי על מדפי הספרים; לא יכולתי לסמוך על עצמי להסתכל עליה, פי היה נפתח ולשוני הייתה משתלשלת החוצה. כשסיימה לדבר, כמעט הצלחתי להשתלט על עצמי. 'תודה,' אמרתי כשהיא סיימה. 'זה אוסף מדהים. וסט שלם של מהדורות ראשונות של דיקנס, זה בטח מאוד נדיר.' 'אנחנו חושבים שזה היחיד בעולם מחוץ לספרייה הבריטית,' היא ענתה. 'אז איפה הרוזן שמר את ספרי הפשע שלו?' היא חייכה. 'זה למטה בחדר העבודה של האדון. יש שם גם לא מעט מהדורות ראשונות של אגתה כריסטי.' הצצתי בתג האבטחה שלה, שהיה תלוי על שרוך סביב צווארה, אבל הוא הסתובב לצד הריק כך שלא יכולתי לראות את שמה. 'ובכן תודה על זמנך,' אמרתי. 'בבקשה,' היא ענתה, מחייכת אליי עם הפה המושלם שלה. יצאתי מהספרייה, מתאפק לא להסתובב למבט אחרון עליה, והלכתי דרך חמש או שש החדרים הבאים במצב של בלבול, בקושי רושם מה מוצג. אני צריך לציין כאן שהחשיפה שלי לנשים בגיל הזה הייתה מוגבלת בעיקר לאמי ולכמה מחברותיה. כל הבנות שעבדתי איתן והתחברתי איתן היו בשנות העשרים לחייהן; אפילו המנהלים היו רק בשנות הארבעים לחייהם. סוג כזה של בנקאות הוא משחק לצעירים; אתה בדרך כלל נשרף עד גיל שלושים וחמש, או צעיר יותר, כפי שגיליתי. אז מה היה זה באישה בספרייה? תהיתי, כשחזרתי למכוניתי ונסעתי לבית הוריי. היא הייתה בערך בגיל של אמי, הערכתי, אבל היא הייתה מהממת ויפה. כן, בהחלט יפה. לא הייתי מהסס לקפוץ איתה למיטה, החלטתי. ואז צחקתי על עצמי. סיכוי קלוש, פטריק. נשים באיכות כזו כולן נשואות בבטחה לאנשי עסקים מצליחים ואפילו אם היא לא הייתה, למה שתתעניין בדחוי מהעיר, צעיר ממנה בשלושים שנה? אבל אם אקבל את העבודה הזו, אהיה למעשה הבוס שלה ואפילו אם שום דבר לא יקרה בינינו, תהיה לי ההזדמנות להכיר אותה, אולי אפילו להיות חבר. אז עבדתי קשה באותו ערב וביום המחרת, עברתי על שאלות פוטנציאליות ושיננתי את תשובותיי. הראיון נערך במשרד המנהל, חדר עמוס בחלק של הבלוק המוסב שמיועד רק לצוות. המנהלת הכללית, קייט, הייתה אישה חסונה, חובבת טבע בגיל העמידה המוקדם והיא נתמכה על ידי סגנה, בחור בשם דונלד שלא היה הרבה יותר מבוגר ממני, ומישהי ממשרדי ההנהלה הראשיים, אישה שנראתה חמורה בשם אליס. הראיון נמשך שעתיים, החלק הקשה ביותר היה כשהייתי צריך להסביר למה אני מוותר על בנקאות השקעות ומבקש לעבוד בארגון. הייתי כנה לחלוטין איתם ואני חושב שזכיתי גם לאהדתם וגם לאישורם. בסך הכל חשבתי שהצלחתי להציג את עצמי בצורה סבירה, למרות חוסר הניסיון הברור שלי במגזר ההתנדבות.

להיות מאוזן, חשבתי, על ידי מוסר עבודה חזק והיכולת לקבל החלטות הגיוניות. שאלתי מספר שאלות בסוף ונכנסנו לדיון מעניין וחי על אמצעי גיוס מתנדבים חדשים. זה היה ברור שזה קרוב לליבה של האישה מהארגון, וכשהראיון הסתיים היו חיוכים ולחיצות ידיים מכל עבר. כמה ימים קודם לכן לא היה אכפת לי כל כך אם אקבל את העבודה או לא, אבל עכשיו הייתי במתח, הלב שלי קפץ כל פעם שהטלפון צלצל. שזה היה טיפשי, אמרתי לעצמי, כי אם הייתי כל כך נואש לראות את החזון בספרייה שוב, תמיד יכולתי לשלם את עשרים השקלים כמו כל המבקרים האחרים. חוץ מזה שהיא אולי לא תהיה שם באותו יום. תתעשת, אמרתי לעצמי. השיחה הגיעה ביום רביעי אחר הצהריים וזה היה יעל, המנהלת הכללית, שהציעה לי את העבודה. קיבלתי בלי היסוס, נרגש מהאפשרות לראות את האישה בספרייה שוב. חודשים לאחר מכן יעל הזכירה במקרה שאני הייתי המועמד השני; המועמד הראשון דחה את ההצעה. התחלתי ב"בית קרופטן" ביום שני בבוקר בתחילת דצמבר; יום חורפי קר עם כפור שהלבין את השדות והעצים בשטחי הבית. דניאל, הסגן מנהל, בילה את רוב היום בהראות לי את הנכס, כולל סיור מודרך בבית. לאכזבתי הרבה, הספרייה הייתה מאוישת על ידי גבר בגיל העמידה עם שיער ג'ינג'י שהפך לאפור. מאוחר יותר, במשרד הקטן שלי ליד המשרד של המנהלת הכללית, דניאל הסביר שמעט מתנדבים יכולים להתחייב ליותר משניים או שלושה ימים בשבוע. יתר על כן, המתנדבים, שכולם היו לפחות בני ארבעים וחמש, הוא אמר, לא יכלו לעמוד ולדבר עם המבקרים ליותר מכמה שעות בלי הפסקה. אז הייתה ממש צבא של אנשים שניתן לקרוא להם, מה שהתברר כשהוא הראה לי את מערכת הניהול הפנימית עם גיליון האלקטרוני של שמות ומספרי קשר, שהגיע ליותר ממאה וחמישים רשומות. 'ותמיד יש מישהו שעובר מהאזור,' דניאל אמר לי, 'או שהבת שלהם בדיוק ילדה והם צריכים לתמוך בהם, אז הגיוס הוא נושא מתמשך, כמו שדיברנו בראיון.' בסופו של דבר הוא השאיר אותי לבד. גללתי דרך השמות בגיליון האלקטרוני, תוהה מי האישה המסתורית. בסביבות שתיים וחצי חזרתי לבית. הכניסה האחרונה במהלך חודשי החורף הייתה בשעה שלוש; הבית ננעל בשעה ארבע. בסוף כל יום זה היה אחד מתפקידי לעבור בבית עם מתנדב נבחר כדי לוודא שכל המבקרים עזבו לפני הגדרת אזעקת הביטחון ונעילת דלת הכניסה הגדולה. המתנדבת הנבחרת ביום הראשון שלי הייתה אישה נמוכה במיוחד בשנות השישים לחייה בשם שושנה. שיערה האפור היה משוך לאחור לתוך קוקו הדוק, מה שנתן לה מראה לא ידידותי, אבל היא הייתה למעשה מאוד נחמדה, לקחה אותי דרך תהליך הנעילה, סיפרה לי יותר על הבית ובעליו המקוריים ושאלה אותי שאלות על עצמי.