כל הדמויות בסיפור זה המשתתפות בכל מעשה מיני הן מעל גיל 18. הערת המחבר: לטרולים, אני יודע שבפרק הקודם אמרתי לכם ללכת להזדיין. ובמבט לאחור אני מרגיש מאוד ילדותי לגבי זה. במיוחד מכיוון שהזין שלכם כל כך קטן שלא תצליחו במשימה. אז במקום זה, אני צריך לומר, לכו תדחפו קישוא לתחת. אלוהים יברך. 🙂 לכולם, אם לא קראתם את פרק 1 שלי ואתם מעריצים של סדרת "פברואר גרוע"? אתם כנראה צריכים. יעקב, מרים ואלה שלי שונים מאוד מרוב האחרים. והפרק הזה עשוי להיראות לכם מוזר. אם לא קראתם הרבה מהסיפורים האחרים של "פברואר גרוע"? אז אל תדאגו לגבי זה. הפרק הזה די עומד בפני עצמו בשבילכם. אז, לא בטוח שתאהבו את הפרק הזה. זה פשוט ההתקדמות הטבעית של איפה שראיתי את הדברים הולכים. ויש הרבה יותר סקס בזה. ודאו לבדוק את התגיות כדי שלא תהיו מופתעים… אז, יש לנו, הטרוסקסואלי, לסבי, FMF, MFF, FFM, אנאלי, אוראלי, שלישיה ומנאז' א-טרואה. אה! וכמובן ספורט מים!!!! אבל אל תתעצבנו יותר מדי. אני די בטוח שהבחורים של "לשרוף את הזונה" יאהבו את זה. הערת צד: אז, היו הרבה תגובות על הגירושים של יעקב ומרים. כי הייתה לי טעות הקלדה. לא תיקנתי אף אחד בזמנו כי לא הייתי בטוח אם אני רוצה שהם עדיין יהיו נשואים בפרק 2 או לא. אבל אחרי שחשבתי על זה, כן. הם גרושים. הטעות הייתה כשאמרתי של.ו. התעקש על תקופת המתנה של 6 חודשים. זה היה אמור להיות 90 ימים. אבל היה לי בראש את הסצנה במטבח כשכתבתי את זה אז החלפתי את המספרים בראש שלי. לעזאזל עם ה-ADHD. הניירות בסימן של 6 חודשים בסצנה האהובה עלי, "סצנת המקרר" עם מרים, היו למעשה ניירות הגירושים שלהם.
"פברואר גרוע" ההמשך אלה חוזרת
יום ראשון הראשון לאחר עזיבתה של אלה.
מרים: הטלפון שלי צלצל אז בדקתי את המסך. "יעקב." "איפה את?!" הוא דרש. "אני… רוצה לומר, יש לך את המכשיר שלי?" "ואני נשמע כאילו אני במצב רוח לצחוק?" הוא ענה בקרירות. "לא, אדוני. הייתי שמחה בימים האחרונים ורציתי להקליל את העניינים. אני מצטערת שדאגת." אמרתי במהירות. "ואיפה – את – נמצאת?" "בבית של אמא שלי. הבאתי את הילדים לבקר כדי שאוכל לספר לה איך הדברים השתפרו מאז יום שישי." "אה!.. טוב." "רצית לדבר איתה? היא אומרת שהיא צריכה להתנצל." "על מה?" הוא שאל. "זה בינך לבינה." חייכתי כשמסרתי את הטלפון לאמא שלי. יכולתי לשמוע רק את הצד שלה בשיחה. "היי יעקב… ובכן, אני פשוט מרגישה רע על כל מה שמרים העבירה אותך, אבל בעיקר… אני… הייתי צריכה להיות שם בשבילך. לעזור עם הילדים אם לא משהו אחר… זה מאוד נחמד מצדך אבל עדיין… אני מניחה שפשוט הייתי כל כך מתביישת ממה שהיא עשתה שלא יכולתי להביא את עצמי להתמודד איתך. אני באמת מצטערת… …ארוחת ערב? ובכן, כן. זה נשמע נחמד… טוב, אני אחזיר אותך למרים." "היי, מותק. ארוחת ערב?" שאלתי. "כן, הייתי הולך להכין את הטיקה עוף שלי על פסטה." הוא ענה. "אלוהים, אני אוהבת את הטיקה עוף שלך. אתה רוצה שנחזור עכשיו?" "בהחלט. סיימתי במשרד הרבה יותר מוקדם ממה שחשבתי. אז, אני יכול להשתמש בחברה. ו… מצטער שלא סמכתי עלייך." צחקתי. "זו לא אשמתך. כלומר, כן נתת לי הזדמנות שנייה אבל זה לא שרביט קסמים. אני יודעת שזה ייקח זמן ומאמץ מצדי להרוויח מחדש את האמון שלך. תבדוק אותי מתי שתרצה. בסדר?" שמעתי אותו צוחק עכשיו. "בסדר. אז, אמא שלך לא הייתה כל כך שמחה קודם, אה?" נאנחתי. "לא. לא, היא – לא – הייתה. אני, אה, באתי לכאן אחרי שזרקתי את עצמי עליך במטבח. אתה זוכר?" "כשהיית על הברכיים?" הוא שאל. "זה האחד." "אה כן." הוא צחק. "אני זוכר. עדיין חושב על אותו בוקר מדי פעם." "כן, אני בטוחה שאתה כן. בכל מקרה, באתי לאמא ובכיתי על כמה שאתה לא הגיוני. סיפרתי לה הכל על כמה שאתה לא רציונלי." הוא צחק שוב. "מה היא אמרה?" "שהיא לא יכולה להאמין שהיא ילדה יצור כל כך נתעב. ושאני הייתי עומס שהיא הייתה צריכה לבלוע." יעקב צחק מאוד חזק בזמן שאני הנהנתי לטלפון. "אה! אה, אני מצטערת מותק. זה לא מצחיק." "זה בעצם כן." אמרתי לו. "זה גם מה שעזר לי להוציא את הראש מהתחת שלי. אז אני אסירת תודה לה. בגלל זה הייתי כל כך ממהרת לבוא לספר לה איך הדברים מתנהלים עכשיו." "טוב, אני אראה אתכם בקרוב. נשקי את אמה ותום בשבילי. אני אוהב אותך." "גם אני אוהבת אותך." חייכתי. ארוחת הערב הייתה נחמדה, הילדים אהבו שסבתא הייתה כאן. ואני ואמא עזרנו לו להכין את הארוחה, מה שהיה מאוד מנחם בשבילי. כן, אני יודעת. לא אכפת לכם. אני זונה נואפת שצריכה להישרף בגיהינום. הבנתי. עכשיו, אם תסלחו לי. אני מנסה להציל את האושר של המשפחה שלי מהסערה שגרמתי. לאחר שאמא חזרה הביתה והילדים הלכו לישון, מצאתי את יעקב שותה קפה במטבח. "חשבתי שזה הימור די בטוח שתרצי אחד." הוא אמר כשהוא הצביע על כוס טרייה על השולחן. "תודה. זה היה מאוד מתוק מצדך." אמרתי כשלקחתי את הכוס שלי ולגמתי לגימה. "היה לך זמן טוב הערב?" שאלתי. הוא הנהן. "זה היה נחמד ששרון הייתה כאן שוב.
שינינו את השמות בסיפור לשמות עבריים ואת המקומות לשמות עבריים, הסרנו כל טקסט פרסומי, ואז תרגמנו את הטקסט מאנגלית לעברית:
"אנחנו צריכים לעשות את זה יותר פעמים." "אני אדאג להציק לה על זה באופן קבוע." חייכתי כששמתי את הכוס שלי. ואז כרעתי לפניו והעברתי את ידיי על ירכיו. חשבתי על ההערה שלו כל היום. על איך שהוא חושב עליי על הברכיים מדי פעם. "אתה יכול להשתמש בי." חייכתי. זה גרם לו לחייך כשהוא הניח את הכוס שלו. "אני יכול." הוא אמר כשהוא תפס בחוזקה את שיערי ומשך את ראשי לאחור קצת. לחצתי על הזקפה שלו דרך המכנסיים. "אני יודעת שאתה רוצה." חייכתי. הוא נתן לי חיוך אכזרי, כמעט מרושע. אלוהים, הייתי רטובה. "תוציא אותו." הוא אמר. במהירות פתחתי את הרוכסן של מכנסיו ושלפתי את איברו הגדול מתחתוניו. בלי אזהרה, יוסי הכריח את פי לרדת עליו. זה גרם לי להשתנק חזק. מביטה בעיניו יכולתי לראות את הכאב והזעם שהוא בדרך כלל מצליח להסתיר. המשכתי למצוץ, כמו הזונה הטובה שלו. מקווה שכל השתנקות שהוא גרם לי תסיר קצת מהכאב שלו. יוסי תפס בחוזקה את שיערי כשהוא הכריח אותי לעלות ולרדת על איברו. הוא גרם לי להשתנק כל כך הרבה פעמים עד שדמעות החלו לרדת על לחיי. חוץ מלהחזיק את ידיי על ירכיו, לא התנגדתי לו. הרווחתי את זה. אבל אחרי כמה השתנקויות, יוסי התרכך ואפשר לי להתנתק ממנו. ניסיתי לתפוס את נשימתי, בעודו מנגב דמעות מעיניי. הבעת פניו הפכה לעגומה. "היי." הנדתי בראשי. "אל תרגיש אף פעם אשמה על זה שאתה כועס עליי… אתה מבין?" יוסי הנהן. "כן." הוא לחש. דחפתי את פניי בחזרה על איברו. הכריחתי את עצמי להשתנק חזק עליו, שוב ושוב. יוסי ניסה להרגיע אותי כשדמעות זרמו שוב. "אה אה." הנדתי בראשי עליו כשהמשכתי. ירדתי כמה שיכולתי, משתנקת ונשארת שם. כשלא יכולתי לסבול יותר הייתי עולה לכמה תנועות על איברו. לפני שהייתי יורדת שוב ומשתנקת עוד. סובבתי את ראשי ובלעתי, מנסה להילחם בהשתנקות. בזמן שהרוק שלי והקדם-זרע שלו זזו הצידה. אבל אחרי כמה בליעות הרגשתי את ראש איברו נכנס לגרוני. עיניי התרחבו כמעט התגלגלו לאחור. "לעזאזל, רותי." הוא לחש. המשכתי לחנוק אותו בגרוני. יכולתי לראות את המבט המום על פניו של יוסי כשלאט לאט הכרחתי אותו להיכנס עמוק יותר. הבעת פניו של יוסי חזרה לאט מהלם להתרגשות מטורפת! כן! לעזאזל איתך, דינה!!! רוקי נזל, התנדנדתי והתחננתי לרדת על ששת האינצ'ים האחרונים של איבר אהובי. עד שלבסוף הייתי נוגעת באגן שלו. הייתי מתענגת על הצלחה שלי כשחשתי את ידיו של יוסי אוחזות בראשי כשהוא התחיל לזיין את גרוני. הרוק שלי זרם בכבדות בזמן שהקדם-זרע שלו הציף לא משנה כמה בלעתי. הנשימה הייתה קשה, נזלת התחילה לבעבע ולהקציף. בזמן שיוסי נתן לי דחיפות חזקות ואיטיות. בזמן שהייתי אבודה באושר של לתת לו משהו שהוא מעולם לא חווה קודם. בסופו של דבר הרגשתי את איברו מתנפח ופועם לפני שמילא את בטני בזרעו. המשכתי למצוץ אותו הרבה אחרי שידיו נפלו. עד שאפילו זונה כמוני הייתה צריכה להחליק ממנו כדי לתפוס את נשימתי. "ישו, אישה." "כן." חייכתי חיוך. "זה היה טוב?" הנהנתי בתקווה. "אה, כן!" הוא הנהן. ישבנו שם כמה דקות פשוט מנסים לתפוס את נשימתנו. נשענתי קדימה והנחתי את ראשי על ירכו. אבל די מהר יוסי חזר את מכנסיו, כרע ברך וחיבק אותי בזרועותיו. ואז לקח אותי למיטה בחדר השינה שלנו. כן, החודשים הבאים לא היו מושלמים. הוא לא תמיד סמך עליי, אני יודעת, 'אין ספק, כלבה.' לא אמרתי שאני מאשימה אותו. אבל זה גרם לריבים והתווכחנו. והיינו צריכים להסביר לילדים, כמה פעמים, שהכל יהיה בסדר. והייתי צריכה לעבוד קשה יותר כדי להראות לו שהוא יכול לסמוך עליי. ו- אמא – מזדיינת – הלוואי שלא הייתי מזדיינת עם דוד. אבל אם הייתי הולכת לברוח, הייתי עושה את זה כבר. ובסופו של דבר יוסי הבין את זה גם. עדיין, כארבעה חודשים אחרי שדינה עזבה היה דפיקה בדלת. זה היה שבת ולא ציפיתי למצוא את יעקב עומד שם. בוכה. "יוסי בבית?" "יעקב?! הכל בסדר?" "יוסי בבית!" "כן! כן! כנס, אני אביא אותו." אמרתי, כשהכנסתי אותו לסלון שלנו. רצתי להביא את יוסי וסיפרתי לו מה קורה. הוא מהר הלך לשבת ולדבר עם יעקב. אחרי הרבה בכי הוא הודה שדנה התנהגה מוזר בשבועות האחרונים. מתלבשת בצורה סקסית יותר, לא יותר מדי חושפנית אבל עדיין די חמה. אבל כל פעם שיעקב ניסה ליזום משהו הוא תמיד קיבל כתף קרה. או שלא היה שום התייחסות למחמאות שלו, "את נראית יפה, מותק." או ממש גירוי מהליטופים שלו. אז היום, כשהיא יצאה כי היה לה עבודה לעשות, יעקב עקב אחריה. לזכותה, …דנה היא אידיוטית. היא לא שמה לב למשאית האדומה הבוהקת של יעקב שעוקבת אחריה. היא לא בדקה אם מישהו צופה בה במוטל לפני שנכנסה לחדר 104. והיא לא בזבזה זמן להוריד את שמלתה ברגע שהיא הייתה שם. …יעקב… פרץ את הדלת, הכה את החרא החי
של החבר שלה והכה את די לרצפה כשהיא ניסתה לעצור אותו. ואז הוא הסתער למשאית שלו ובכה כל הדרך לכאן. חשבתי, "תודה לאל, שאין להם ילדים." יעקב אמר, "אני צריך להתקשר ל-ל.ו." ואז הוציא את הטלפון שלו. "ידעת?" דוד שאל אותי. נענעתי בראשי לעברו. "לא. אני מצטער אבל די ואני לא היינו קרובים כבר יותר משנה. לא מאז הפיאסקו עם מרק." הוא הנהן והמתין שיעקב יספר לנו מה ל.ו. אמר. "רוצה משהו לשתות? סודה? מיץ?.. ויסקי?" שאלתי. זה גרם לו לצחוק כשהוא ניגב את עיניו. "אהה, סודה בבקשה." הנהנתי והלכתי להביא לו. יכולתי לשמוע את יעקב מדבר עם ל.ו אבל לא יכולתי לשמוע מה האיש הזקן אמר. יעקב בסופו של דבר נפרד וניתק. "אוקיי, אז הוא הולך לבדוק עם המשטרה אם הוגשו תלונות או אם יש צו מעצר נגדך." דוד נאנח. "אני יודע, אני יודע. אבל אם יש צו, אז תלך לתחנה ותסגיר את עצמך. הדרך הכי טובה להתמודד עם זה ברגע ששופט מעורב. ואם השוטרים יגיעו לעצור אותך? תהיה רגוע ותעשה כל מה שהם אומרים. אבל התגובה היחידה שלך צריכה להיות, 'אני רוצה את עורך הדין שלי.' הבנת?" דוד הנהן כשהוא פתח את המשקה שלו. "כן." הוא לקח לגימה לפני שאמר. "בטוח שיהיה צו." יעקב משך בכתפיו. "ל.ו אומר שאולי לא… אם הבחור נשוי?" "אוי שיט! לא חשבתי על זה." דוד קם והלך לחלון המשקיף על החצר האחורית. בעוד יעקב הלך לבדוק על הילדים. לא הייתי בטוח אם יש משהו שאני יכול להגיד שיעזור. בהתחשב במצב חשבתי שעדיף פשוט לשתוק. לא ידעתי איך דוד יגיב לכל דבר שיבוא ממני. במקום זאת הלכתי למטבח לראות אם אפשר להכין כמה חטיפים. דוד סובב אותי, הרים אותי באחוריי ולחץ אותי לקיר לפני שהספקתי לחשוב. הצלחתי להטות את ראשי הצידה כדי להימנע מפיו, שנצמד לצווארי. בלי להחמיץ פעימה, תפסתי את שערו ביד שמאל ומשכתי חזק מספיק כדי שראשו יזוז אחורה. ואז דחפתי את קצה האגודל הימני שלי בין הקשת של אפו לבין ארובת עינו. הוא צעק מכאב. "אני – אוציא – את – הדבר – הזה – החוצה!" נהמתי. דוד שחרר אותי, לוחץ את ידיו לעינו. זזתי הצידה בצורה חלקה כדי להגיע לבלוק הסכינים. שם שלפתי את סכין השף ביד שמאל. "דוד?…" כשהוא הביט בי המשכתי. "אני מצטערת שדי עשתה לך את זה. ואני מצטערת שראית אותי בזמן שהייתי חתיכת חרא. אבל עבדתי קשה מדי כדי להחזיר את מה שיש לי. ואני לא הולכת לסכן את זה. אפילו לא בשביל חבר בכאב." דוד נאנח בצורה רועדת כשהוא הנהן. "אני חושב שכדאי לך ללכת הביתה לפני שאספר ליעקב מה קרה." הוא הנהן שוב. "אני לא חושב שזה יהיה טוב בשבילך אם תהיה נוכח לשיחה הזו." "כן" הוא הנהן. "אני לא יודע מה חשבתי… אני מצטער." הוא אמר לפני שעזב את הבית. וידאתי לראות אותו כשהוא עזב, נכנס למשאית שלו ונסע. עכשיו, …איך לספר ליעקב בלי שהוא ייכנס לכלא? "היי, מותק. איפה דוד?" הסתובבתי לראות את יעקב יורד במדרגות. "הוא הלך." אמרתי כשהלכתי למטבח. "זה היה פתאומי. מה קרה?" "אהמ, תוכל לשבת?" סימנתי לאחד הכיסאות במטבח. "אולי. מה את הולכת לעשות עם הסכין הזו?" "להחזיר אותה למקום." אמרתי עם גבות מורמות, כי שכחתי שעדיין החזקתי אותה. הלכתי לבלוק הסכינים והחזרתי את הנשק למקומו. כשפניתי ראיתי שיעקב התיישב. הלכתי והתיישבתי עליו. "אוקיי, מה קורה?" הוא שאל. "תבטיח לי שלא תעמוד ותפיל אותי על הרצפה." "מה לעזאזל קרה?" "תבטיח לי." ביקשתי בעצבנות. "עשית משהו?" "לא." נענעתי בראשי. יעקב הנהן. "את פצועה?" הוא שאל בדאגה. "אני לא פצועה ולא מוטרדת." "…לא…מו…טרדת." "תבטיח לי, יעקב." הוא הנהן ונתן לי חיוך מאולץ. הנהנתי בחזרה. ואז סיפרתי לו מה קרה. "אני הולך לחתוך את החרא הזה כמו צלי רע בצבא. אתחיל עם האצבעות ואגיע לזין שלו." "אוקיי, תנשום מותק. אתה לא טוב לי או לילדים בכלא." הבעת פניו נעצבה מעט. "יש לך כל כך מעט אמון בי?" הייתי קצת מבולבלת לרגע. "הם לעולם לא ימצאו מספיק מהשאריות שלו כדי לבנות תיק." צחקתי ונישקתי אותו. "מותק, הוא בכאב. אז, כן, הוא עשה החלטה ממש גרועה. אבל עצרתי אותו ולא נגרם נזק. לא באמת." יעקב הנהן. "כן… שיט." "מה?" "אנחנו צריכים להזהיר את האחרים. אני לא הייתי סומך עליו ליד אף אחת מהנשים כרגע." "שיט." הנהנתי. "אתה תתקשר לגברים. אני אתקשר לנשים." ברגע שהזהרנו את חברינו רובם הגיעו לבית. זה פשוט נראה כמו הדבר שהם כולם היו צריכים לעשות. יעל הודתה שהיא הייתה בקשר עם די, שכרגע נשארת אצל אמא שלה. "ידעת על זה?" יעקב שאל אותה. יעל נענעה בראשה. "באמת שלא. חשבתי שאנחנו חברות טובות אבל היא אף פעם לא אמרה שהיא עושה…"
משהו כזה. "לינדה?" היא שאלה כשהביטה בי. "השיחות שלי ושל דינה היו די שטחיות מאז השנה שעברה. רק דברים שטחיים, את יודעת? כמו סרטים, מוזיקה וכדומה. שום דבר כזה… איך היא?" יעל עשתה פרצוף. "הוא היכה אותה די קשה." "מה?" יוסי שאל. "הוא אמר שהוא רק נתן לה סטירה כשהיא ניסתה לעצור אותו מלהכות את החבר שלה." "הא!" יעל צחקה במרירות "אה, לא. זה פלא שהשפתיים שלה לא שבורות. אה, הוא היכה את החבר שלה חזק. אבל אז הוא התחיל להכות אותה עד שמישהו צעק מבחוץ. זה מה שהבריח אותו." "ראית אותה?" שאלתי. "כן." יעל הנהנה. "הלכתי לבית של אמא שלה אחרי שהתקשרתם. היא נראית רע והיא מפחדת שדוד ימצא אותה. היא מקבלת צו הרחקה." לא היה הרבה מה לומר אחרי זה. התחננתי, ביקשתי ושיחדתי בכל מה שיכולתי לחשוב עליו כדי לשמור את יוסי בבית עד יום שני. ביום שני גילינו שדוד רוקן את חשבונות הבנק והחסכונות שלו ושל דינה. ואז, במקרה הברור ביותר של הצתה מכוונת שראתה המדינה הזו, הוא הגיע לביתו. הבית שהיה עדיין במשכנתא. הוא הוציא חמישה עשר ג'ריקנים של בנזין מהמשאית שלו, שפך את כל הבית בבנזין. יצא החוצה, הדליק את זה ונסע משם. אפילו דינה יכלה להבין שזה לא יכוסה על ידי הביטוח שלהם. ודוד נעלם. אף אחד בעבודה לא ראה אותו שוב. וזה ייקח הרבה זמן עד שמישהו ישמע ממנו שוב. דינה לצערה נתקעה עם עבודה רגילה משמונה עד חמש שלא כיסתה את ההלוואה על הבית השרוף. אז היא מכרה את המגרש בכסף המועט שיכלה להשיג כדי להקל קצת על החוב מהמשכנתא. בזמן שהמכונית החדשה שלה נלקחה. ואחרי כמה חודשים החיים שלה ושל אמא שלה התייצבו לצורה סבירה יותר של נורמליות. היא הכריזה על פשיטת רגל אבל זה לא באמת שינה משהו. זה לא כאילו היא יכלה להרשות לעצמה לשלם את החשבונות האלה בכל מקרה. ומה איתנו והחברים שלנו? ובכן, יוסי קיבל שיחת טלפון. "אלה?" "היי יוסי." הוא יכול היה לשמוע את החיוך. הוא צחק. "איך היית?" "טוב. ממש טוב." "ובכן, אני שמח לשמוע את זה." "בעצם התקשרתי כי אני צריכה טובה." היא אמרה. "כל דבר, תגידי." "אז המכללה הישנה שלי פנתה אליי לתפקיד דיקן הספרות שם." "את חוזרת?" הוא חייך. "כן, אני חוזרת." היא צחקה. "אם – תוכל לארח אותי קצת. אין לי עדיין מקום לגור בו." "בהחלט. נשמח שתישארי אצלנו. הילדים יהיו מאושרים." "אוקיי. אם אתה בטוח שלינדה תהיה בסדר עם זה." היא אמרה. "כמובן שהיא תהיה. היא מתגעגעת אלייך גם." "אהה." היא נשמעה לא משוכנעת. "תראי, פשוט תגיעי לכאן ונעבוד על כל השאר. בסדר?" היא צחקה שוב. "נשמע כמו תוכנית. תודה, יוסי." הם דיברו עוד כמה דקות לפני שנאלצו לנתק. יוסי חזר הביתה נרגש מהחדשות האחרונות. הוא דאג לחכות עד אחרי ארוחת הערב כשהילדים סוף סוף הלכו לישון. שאלתי כמה פעמים מה קרה אבל קיבלתי את התשובה שלו כשהוא אמר שהוא רוצה לדבר על זה מאוחר יותר. "אוקיי. אז, תגיד לי." אמרתי כשאני לוגמת מהקפה שלי. הוא סיפר לי מה אלה שיתפה איתו. "באמת?" חייכתי. "כן… את כועסת על זה?" זעפתי. "למה שאכעס על זה? אלה נהדרת. היא תמיד הייתה טובה אליי. אפילו כשאתה היית אכזרי… אתה… אתה הולך לעזוב אותי כדי לחזור אליה?" "לא! אלוהים לא. אני לא עושה את זה." נענעתי בראשי אליו. "אז אני בסדר." "באמת?" "כן." הנהנתי. "למה?" "פשוט משהו שהיא אמרה על אם אני בטוח שתהיי בסדר עם זה. כשאמרתי לה שתהיי, היא נשמעה כאילו היא לא ממש קונה את זה." הנחתי את הכוס שלי וזעפתי כשנענעתי בראשי במחשבה. "מה זה?" יוסי שאל. "זה פשוט מוזר." אמרתי, עם עוד נענוע ראש. "אתה יודע, פעם אמרת לי משהו, אני שוכחת מה אבל זה היה אחד מהרגעים המושלמים של יוסי. אחד מהרגעים של אדישות מקסימלית עם מינימום מאמץ אבל כאב מקסימלי. ברחתי לפינה של החדר שלי ובכיתי. אבל מהר הרגשתי שמישהו מושך אותי לחיבוק. אלה החזיקה אותי קרוב בזמן שבכיתי.