העשבים צמחו פרא והפרחים הפראיים גדלו יותר ממה שמותר להם. עוצמה מאיימת ועוקצת. גבוהים מראשך. הריח מורגש. מרפא ומסחרר. הדבורים שיכורות. אפשר ללכת לאיבוד במרעה הזה. וזה מה שאת רוצה לפעמים. את עדיין יכולה לראות את הבית מהמרכז שלו. החלון, עם אדי המקלחת הנצמדים לזגוגית וטיפות עבות זולגות מבפנים. רטוב ומטפטף. זה נשאר כלוא. אבל חלק יכולים להריח את זה עלייך. את מריחה את זה אחד על השני. יש לו חיים שלווים. הוא יצר בית. הוא בנה חיים. את תישני בחדר השינה בצד השני של הקיר. יש הפרדה פיזית מסוימת. האיחוד היה קשה. חם ומטריד לשניכם. הפחד שלך שמישהו אחר ירגיש את העימות המוחשי מנע ממך להיות יותר ברגע. וזה היה גבול טוב שיהיה. הלילה תעשו סמים ותתאספו סביב מדורה בארץ הפלאות של אמנות פאנק מפוזרת. הדשא של האימים וההנאות. עם מבנים נטושים והרבה, הרבה פינות לקפל את הבושה שלך לתוכן. שניכם יודעים שזה יכול לקרות אם תתנו לזה. אז הנה המדורה, והנה ההתאספות, והכל הולך טוב עד שאת מרגישה את הדקירה מבפנים קוראת לך לחקור את הפינות החשוכות. יעקב הקטן חרמן. מתכרבל ושוקל. את הולכת לראות ולהרגיש. את לובשת שמלה קצרה. כל כך קצרה שהשוליים מדגדגים את הירך העליונה שלך כמו דוד רע. נראה שהוא לא מורשה להסתכל עלייך. אבל כשאת מתרחקת, את מרגישה את מבטו עוקב אחרייך כמו ענן עשן עבה, או ענן לח כבד. הוא קם עם משקה בידו ועוקב אחרייך אל החושך כמו זומבי מהופנט. הסמים גרמו לכך שהגבול הבלתי נראה הקודם מראה סדקים בגדר. איפה שהאוויר יכול לצאת. הוא מחליק דרך חור גדול מספיק כדי שיוכל להידחק דרכו. הבניין הוא בית חווה ישן. המרחב רחב ויש לכלוך ופסולת על הרצפה. כלים חלודים ישנים מסודרים על שולחנות לאורך הקירות. יש הרבה כלים. את עומדת במרכזו ומחכה. הצללית האפלה, הכפופה והמבוישת שלו מופיעה בפתח הדלת. את לא יכולה לראות את העיניים אבל מרגישה אותן. באסים רועמים במרחק קרוב. קולות רמים וצחוק יוצרים חומת קול שסוגרת את הסדק בגדר ששניכם טיפסתם דרכו. קרן אור ירח חודרת את החלון השבור ומאירה את גופך כשהצללים מתכנסים בחללים של פנייך. כמו בובה חסרת פנים ישנה. זה צריך להיות כך. את פותחת את הרוכסן הקדמי שלך. הגלובוסים הקטנים והנפוחים של שדייך נפגשים ליצירת באר שהוא רוצה לכרוך את לשונו לתוכה. צרצרים מזמזמים. ציקדות צורחות. את עוצרת את הרוכסן מתחת לטבור שלך. הוא מהסס. לוקח משקה. מביט מעבר לכתפו על הקהל. הם מדברים זה עם זה בקולניות. הוא שוקל לחזור. אבל כשהוא מביט חזרה ורואה אותך סוגרת את השמלה מחדש, הוא נע לעברך. הוא עומד מולך. שניכם מריחים כמו זיעה ולכלוך מהמקום המזוהם הזה. הכל לא מסודר ולא נקי. אין קווים נקיים. השמדה. התכנסות. הצמחים קיבלו רישיון לבלוע מכונות חלודות ישנות. צעצועים מפוזרים מסביב. חיות ממולאות בלויות וראשים מגולחים של בובות תינוק עם עיניים לא ממצמצות מונחים על האנטנות של טלוויזיות ישנות. מחוגי שעון מצביעים על מספרים רומיים הפוכים. הזמן הוא הצעה. הוא מושיט יד רועדת לעבר המפשעה שלך. מעלה מתחת לשולי השמלה שלך. אצבעו העבה דוחפת את השפתיים הנפוחות שלך. הוא מושך אותה ומרים אותה לשיניו, הרטיבות שלך נוצצת באור הירח. זו ההרשאה. הוא מפיל את המשקה שלו על הרצפה ותוקע את לשונו לפיך, תופס את העורף שלך ביד אחת ואת גבך התחתון ביד השנייה. הרעב בפה שמובע משני הצדדים מעיר את הרעב הדרומי ואת מרגישה אותו מתקשה כמו מוט ברזל נגד האגן שלך. הוא מושיט יד מאחור ומעלה מתחת לשמלה שלך ומוצא את החריץ הרטוב שלך. הוא לוחץ לתוך החור עד למפרק ודוחף פנימה והחוצה מהחור הצר בצורה די אלימה. את נדהמת מעובייה של אצבע אחת. מהכוח שלה. רק אחת מחמש. מעשר. ואת חוששת וצמאה למה שיבוא. הוא נסוג במאמץ, ומשחרר את החגורה שלו. הוא לא רוצה את עזרתך. בוהה בך הוא משחרר את איברו. הוא קופץ בזעם. זה קורה מהר. את נופלת על ברכייך מולו. הוא מתעוות בציפייה. זה קורה מהר. עם ידיים מאחורי הגב את עוטפת את שפתייך סביב הראש ומוצצת בעדינות. כמו ילדה קטנה. זה סוכריה מתוקה ונפלאה. את מתענגת עליה. התחושה של עור איבר חם ומזיע בפה הקטן והנקי שלך. הוא חי בחושך רוב הזמן. במערה. בביצה. מגורש מהנימוס של היום. אבל כאן למעלה זה למטה וקשה לזכור את הכללים. ארץ ללא חוק. פוסט-ציוויליזציה. החושך זוחל אל האור. את מושכת את כל אורכו אל תוך פנייך והוא מרגיש את גרונך הצר מחבק את ראש הגירוד הזועם שלו. מגרד אותו כך שהוא מזיל טיפות של קדם-זרע. הוא גונח לתוך האווירה האפלה והמאובקת. האוויר דומם. הקולות נתפסים באוויר מעלייך כאילו פורטל נסגר סביב מזבח החטא שלך כמו רחם. שבו לפרוש את הלכלוך שהצטבר כל היום. זה אף פעם לא היה כל כך רע. את מרגישה את הרטיבות שהצטברה ב…
המיניות שלך מתחילה לטפטף במורד הירך הפנימית שלך. את רוצה להראות לו. את עומדת ומרימה את עצמך על שולחן העבודה. פרק כף היד שלך מוצא את דרכו בין הלסתות של מהדק פתוח והיד השנייה שלך נחה מתחת למקדחה. הכלים הנטושים והפרושים האלה — עומדים למצוא שימוש חדש. לידה מחדש. הוא מהדק אותך למכשירים האלה עם שמחה מאיימת. השדון הכפוף מותח את רגליו וזרועותיו, נגעל מעצמו. מנסה לדחוק הצידה את הבושה. האשמה המנבאת. הוא נע במהירות מתונה הנובעת מתערובת של התרגשות בלתי מרוסנת וחרטה משתקת. ברגע שאת מאובטחת, הוא מביט בך — בגופך. עיניו סורקות את שדייך ורגלייך. הוא נעשה מודע למצב שבו הוא נמצא כעת. חוסר האונים שלך הוא כוחו. ואז החושך יורד מאחורי עיניו כמו ברדס שעולה ויורד. הוא פותח את הרוכסן של שמלתך ומפזר אותה כדי לחשוף את שדייך השזופים עם הפטמות הקשות שלהן. את מרגישה את ההתכנסות הכואבת של העור. זה קורה במהירות. הוא שם את פיו על אחד ומוצץ ונושך, ברעבתנות. ואז פונה לשני, ידיו אוחזות בהם לעצמו כמו צלחות הגשה. ואז הוא דוחף אותם יחד ומכניס את שתי הפטמות לפיו כמו חיה רעבה. מוצץ ומלקק, ברישול. הוא איבד כל תחושת מודעות עצמית. הצופה עזב לשמור על הדלת. כשאת נעשית מודעת לפעימות בדגדגן שלך, כך גם הוא, איכשהו. הוא משחרר את שדייך, רטובים מרוקו, ודוחף את חצאיתך למעלה בצרור על בטנך. הוא נכנס בין רגלייך כדי לפזר אותן. את מהססת ומנסה לסגור את רגלייך כדי לא להרגיש כל כך פגיעה ופתוחה, אבל הוא פותח אותך כמו זוג פליירים ענקיים. שוב, את מרגישה את כוחו והפחד אוחז בך. הגעת רחוק מדי עכשיו. אין דרך חזרה. זה התעורר וצריך להאכיל. את מרגישה את מבטו הפיזי על הפות שלך וזה מביך אותך. הוא מתענג על המבוכה שלך. הפריחה. הפרח הזה שמעז להיכנס לביתו ולהבהב בחיוכיה הקטנים ובירכיה ולצחקק על עבודות הנגרות הרשלניות שלו והאמנות המטופשת על הקירות. אני אראה לה. אנקז אותה מאבקה. אמצוץ את הלשד מהחור הרטוב המתוק. שפתיו יורדות על הפצע הרטוב וכל עמוד השדרה שלך מגיב בעווית מתוחה וישרה. גל של עונג חם מקרין החוצה ולמעלה ולמטה מהמקום שהוא מתענג עליו. לשונו מצליפה בנורה הקשה של כפתור הזיון הקטן והרעב שלך. הוא מכיר את גופך טוב יותר ממך. הוא לא עושה זאת במודע. איברו אומר לו מה לעשות עבורך. הטבע משתלט כדי לטפח אותך. לחמם אותך ולנפח את פנימיותך כי הטבע יודע שזה יהפוך את החור למזמין יותר לאיברו המבעבע והסבלני. הוא מתכנן. איש עם תוכנית. עובד קשה. המשחק הארוך. הוא חיכה שנים לשחק איתך. צופה בך גדלה. מתבגרת. כשהוא נעשה קשה יותר ויותר עם כמיהה. עם תאווה מבישה. דוחק אותה לארון התיקים המאובק והחשוך שלעולם לא רואה אור יום. המרתף. העליית גג. הרחק מהמטבח, בוודאי. (עכשיו הוא מפנטז על לזיין אותך פרושה על שולחן המטבח באור היום.) אבל כאן, עכשיו, זו עשויה להיות ההזדמנות היחידה. זה צריך להיות מוערך ונשתה עד הטיפה האחרונה. הוא שותה אותך למעלה ולמטה בחריץ שלך והפות שלך פועם עכשיו. את מרגישה את העקצוצים המרדימים בגולגולת שלך. את מרגישה את הזעם גובר. הצורך להרגיש שחרור. הצורך להתמתח ולהתכנס לפני הפיצוץ. למה זה כל כך איטי? כל כך מפתה. כל כך ממושך. את מתחילה להרגיש שהתחושות מציפות אותך וגופך מתחיל להתכווץ. הוא מרגיש שאת מנסה להתרחק, מנסה להיסגר, מנסה לסגת והוא לא נותן לך. הוא עוטף את אצבעותיו סביב קרסולייך ודוחף את רגלייך על שולחן העבודה, מפזר אותך רחב יותר ממה שחשבת שאת יכולה להתפזר. מחזיק אותך שם, הוא ממשיך לתקוף את הפות שלך עם לשונו. את מתחילה להרגיש את הגלים החמים נבנים ואז מתרסקים. כל גופך מתמתח. עמוד השדרה שלך הוא קסילופון וראשך נורה לאחור ואת משמיעה צעקה גרונית שקולך אינך מזהה. זה מבהיל גם אותו. איזה שד עתיק ומלוכלך סוף סוף מצליח לפקוח את עיניו לאור הירח. מאות שנים של לכלוך וזוהמה ומלוכלך ומה שנחשב לרע. סוף סוף זוכה לראות את האור והמקהלה של צעקותיהם מפחידה את שניכם. הוא רוכב על גופך המתפתל, נוהג בלשונו כשהגלים של העונג מתנודדים בגופך והוא מחכה שתהיי דוממת. מאט את ליקוקו כדי להתאים לקצב שלך. ואז הוא עומד לאחור להתבונן בעבודתו. את מתנשפת, לא מצליחה לתפוס את נשימתך. עינייך מתעמעמות אבל הוא יכול לראות שיש עוד. יש עוד ממך. הניצוצות עדיין מפוזרים סביב צדדי פנייך, כתפייך. זוהרים ונכבים. רסיסי עונג צפים כמו גחליליות אל תוך הלילה החשוך. ועכשיו תורו. הוא משחרר את פרק כף ידך וידך ומושך אותך למטה מהשולחן, הופך אותך, דוחף את ראשך על שולחן העבודה, מרים את שולי חצאיתך, לוחץ את ראש איברו לשפתיים הרטובות של הפות האחורית שלך. למרות שהוא רוצה לחדור אלייך, הוא לוקח את זמנו רק לרגע. לוחץ פנימה באיטיות, מרגיש כל מילימטר עוטף אותו. הוא יכול להרגיש את פירות עמלו בקירות החמים והנפוחים שהוא יצר לעצמו בחור שלך. וכשהוא דוחף את עצמו לתוכך עד הסוף, הוא יכול להיות סבלני לא
הוא מושך אחורה ודופק אותו בחזרה פנימה. הוא לא יכול לעצור את עצמו. הוא קודח בך כמו פטיש אוויר. הזעם בעורף שלו גובר עם כל דחיפה. הזעם שלו מתנפץ על החוף בשיא כשהוא פורק גל אחרי גל של זרע חם וסמיך. דברים שחיכו בעומק מוחו לזהם את הגן של משהו שהוא ראה כראוי, משהו שאולי קצת לא מוכן, אבל עבורו זהו הקרקע הפורייה ביותר.