הבת הביטה בכוס שלפניה. בעדינות התערובת האבקתית מחליקה בהיפנוטיות דרך המים. רק לפני רגע הוסיפה אותה האישה הצעירה. בידיעה מסוימת מה זה אומר. זה אומר חיים שונים. כאלה שבהם לא הכל יצטרך לקרות כמו שקרה. כדי לגרום לכך שהיא לא תרגיש שיש חור בחייה. חור שהיה שם הרבה זמן ולעולם לא באמת התמלא. משהו שהיא יכלה לתקן עם התערובת שלפניה. למרות שרוב הדיווחים והתגובות שראתה באינטרנט דיברו על כך שזה יכול לפרש לא נכון את כוונות המשתמשים ואת משאלותיהם. אפילו כשהיא מילאה את הטופס כדי להשיג את הפתרון הקסום הזה, המוכר וידא שהיא מבינה שכל שינוי צריך להתקבל ושאין דרך חזרה. אבל היה צריך לקרות רק דבר אחד. שינוי פשוט אחד שהיה צריך לקרות. היא רק הייתה צריכה לחזור בזמן כדי לדבר עם אמה. הזדמנות אחת לשכנע את אמה לא לעזוב את אביה. במשך כל ילדותה והתבגרותה הבת חשבה על למצוא אותה. אחרי הכל, היא הייתה אחת הסיבות לקיומה. אביה לא דיבר על זה. לא שהוא אף פעם לא אמר כלום. הוא אמר לה שהיא הייתה אישה נחמדה. שהיא הייתה צריכה לעזוב. אבל זה היה סוף הסיפור. אין תיאורים של איך היא נראתה. אין תמונות שנשארו. אפילו לא בגדים או משהו בבית שדיבר אי פעם על מישהו אחר חוץ מהם בבית הקטן שלהם. אביה והיא. וזה לא היה מספיק כדי לענות על מי שהיא. זה לא ענה על התחושה הזו שהייתה לה כל חייה. התחושה שהיא הייתה שונה בהרבה מובנים. אחד מהם הרגיש מודגש רק בגלל שהיא גדלה רק עם אביה. כי בשום אופן היא לא נראית כמוהו. ההבנה הזו הגיעה רק כשהיא נכנסה לתיכון. אביה מעולם לא נראה מוטרד מזה. אבל לה. לראות איך לרוב הבנות יש הרבה מאמא שלהן. איך רבות מהן מסבירות את העניין שלהן פשוט על ידי דיבור על מה שאמא שלהן התעניינה בו. היא לא יכלה לעשות את זה עם אביה. היא לא הייתה מעוניינת בחיים אינטלקטואליים. כשהיא למדה בתיכון, היא הייתה במרבית המקרים מרכז תשומת הלב. תמיד מוצאת דרכים להקסים את הבחורים עם איך שהבגדים הצמודים שלה יכלו לחבק את גזרתה. גזרה שהייתה קטנה וחזה גדול. הבחורים דיברו על איך הפנים שלה דיברו על צרות, ובדרכים רבות היא הסכימה. למרות שהיא הייתה חכמה מספיק לא ללכת עד הסוף. למרות שלזה הייתה הסבר אחר גם כן. מה שהיה מגיע מהבית. כשהיא הייתה בבית, היא לא הייתה מתנהגת כמו הזונה המחפשת תשומת לב שהיא יכלה להיות. כאן היא הייתה מעדיפה לצייר ולכתוב שירה. זה היה משהו בה שבא מהחיים עם אביה. בהרבה מובנים אביה היה מודל לחיקוי בקבלה. היא מעולם לא ראתה אותו כועס או אפילו מעט מעוצבן. אפילו כשהיא הייתה מתלבשת כמו הזונה שהיא נחשבה בעיני רוב האנשים. במקום להתנגד לזה, הוא פשוט היה מספר לה על הסכנות. מספר איך היא אחראית על עצמה ועל איך שאחרים יתייחסו אליה. קולו תמיד היה שם כמו שמיכה מנחמת כשהבת הייתה מרגישה שהוא צריך היה לצעוק עליה. תמיד הייתה האמונה הזו מאביה שהייתה נותנת לה בחירה. תמיד הייתה לה בחירה לעשות את שיעורי הבית שלה. תמיד בחירה להשתתף בארוחת ערב. אם היא רצתה עזרה במקצוע, היא רק הייתה צריכה להניח את הספרים על שולחן אביה, והיא הייתה מקבלת את כל תשומת לבו. זה אולי היה הדבר הכי מדהים באביה. הדרך שבה עיניו היו מופנות אליה. כאילו היה רק הוא. תמיד הנהון מבין לכל מה שהיא אמרה. מה שרק גרם לבת עוד יותר שאלות על שפיותה שלה, כשהחלומות שלה היו מלאים בו. כי הוא קיבל אותה כפי שהיא. מאפשר לה לגדל את הפרחים והקוצים שלה, כמו ששום בחור בגילה לא יכול היה לעשות. אז היא מנסה להתעלם מזה. התחושות שיש לה כלפי האיש היחיד בחייה שבאמת רואה צד שמרגיש כאילו גודל על ידו באופן אישי. חלק מעצמה שהיא הכי גאה בו. חלק שהיא, ברוב הרגעים, פשוט רוצה לכתוב אותו כסימן למטפל טוב. לא כסימן להתעוררות המינית שלה. מה שבתורו יכול היה להיות מרגיע ברגעים כשהם היו מתנגשים. כי זה לא כאילו אביה נועד לשרוד את הגישה הגדלה שלה להתבגרות. אבל באותו זמן, הכבוד והאחריות שהיא קיבלה גרמו לכך שהיא יכלה לראות איך אביה היה גם בן אדם. בן אדם שבדרכים רבות היה חסר. אחד מהם היה לא להיות לו שותף לחיים. מישהו שאביה יכול להישען עליו דרך הקשיים שהוא היה צריך לעבור. להיות אבא בודד, זה לא נותן יתרונות בשוק הדייטים. במיוחד אם הילדה לא מבינה שאביה צריך אהבה. הדבר היחיד שהילדה רואה זה איך אביה אולי נותן למישהו אחר את תשומת הלב שהיא רוצה לעצמה. קנאה. זה לא היה משהו שהבת הייתה מאוד גאה בו. אבל זה לא היה משהו שהיא יכלה לנער מעליה. תחושה שהיא עדיין לא רצתה לקבל מעצמה. במשך זמן רב היא לא השאירה מקום לאביה למצוא את האחת. ברוב המקרים עם המחשבה בראש שלה שאמא שלה יכולה
לחזור הביתה בכל רגע. היא לא הייתה מתה. היא פשוט… נעלמה. כלומר, היא תמיד יכלה להחליט לחזור. אולי חלום ילדות. אבל בהחלט אחד שהוכח כלא נכון לבת כל שנה מחדש. עכשיו לא היה זמן לאמא לחזור הביתה. האוניברסיטה הסתיימה. חיים חדשים ללא אביה היו לפניה. והבת רק רוצה דבר אחד. לחזור לציר זמן שבו לאביה הייתה מישהי להיות איתה. אישה. גלוּק גלוּק גלוּק מסוחררת. מורדמת. או שניהם. העולם התחיל להסתובב. ואז התחושה שכל דבר נשאב לאנשהו. לשום מקום. הכל מחליק דרך צינור. צינור שהולך ונהיה צר יותר ויותר. כשהיקום נראה כמתחבר מחדש. מרחיב במידה עצומה את גבולות הזמן והמרחב עצמו ואז, עם משיכה, הבת נזרקת אל תוך השחור של זמן חדש. ראשה עדיין זז מעט כשהיא צריכה להסתגל לחדר שבו היא נמצאת. כשהיא שתתה כל מה שזה היה, היא הייתה בחדרה. אבל עכשיו, במקום שהיה מיטה לא היה כלום. אז היא נופלת לרצפה. מביטה למקום שבו אמור להיות השולחן שלה, רק מוצאת ארון גדול עם בגדים גבריים שונים בתוכו. על הרצפה מולו יש מזוודה גדולה. בתוכה היא יכולה להבחין בבגדי נסיעה שעדיין לא נפרקו. ואז מתחיל להתבהר לבת שהיא לא צריכה להימצא בבית אביה ללא סיבה טובה. היא יודעת את זה כאילו זה חלק מהשפיות שהוענקה לה על ידי הובלתה למקום הזה. בּוּם כאב מפלח את ראשה כשהיא מנסה לקום, רק כדי להבין שיש למעשה שולחן. אחד שממוקם בדיוק מעל ראשה. היא מקללת, ואז שומעת קול. קול גברי מחוספס שהיא מזהה כמעט יותר מדי טוב. אם כי יש הבדל במוכרות הזו. במקום להישמע מודאג וקצת עייף, הקול הזה נשמע שמח, אנרגטי אפילו ו… צעיר. הוא נשמע אופטימי כלפי משהו. כמעט כמו הטון שהיה אומר לבת איך הם הולכים לטיול מחנאות. ולמרות שהקול הזה נשמע שמח, הוא הפחיד את הבת מעט. בעיקר כי הוא התקרב לחדר הצבוע בכחול שבו היא הסתתרה מעט מתחת לשולחן. "כן, חנה, הכל טופל. כשאעזוב, תוקצי לדוקטור וייסבורן. אני יודע שעכשיו זה לא הזמן הכי טוב בשבילך שאצא לחופשה, אבל אני יכול להבטיח לך שדוקטור וייסבורן הוא פסיכולוג יוצא דופן". הקול שותק לזמן מה כשהדלת הצהובה נפתחת לחדר. באור, הבת מביטה למעלה ורואה את הצללית של אביה. היה קשה מאוד להסתכל ממנו. היה לו חיוך קווזי סקסי על פניו כשהוא מפיל משהו על ערימת הבגדים. ואז הולך לאט לאחור, לא מבחין באישה הצעירה שמביטה בו מתחת לשולחן. פיה פעור כשהיא לא יכולה להפסיק להסתכל על מבנה גופו החזק. לא אחד שמדבר על הליכה לחדר כושר. אלא אחד שכמעט מדבר על עבר של חוטב עצים שהיא בטוחה שלא ידעה עליו. תמיד היה לו את המבנה הזה. אולי זה היה פשוט כי עכשיו היא יכלה להסתכל על שיערו החום קרמל שהיה מוקף בנעוריו. והיא פשוט לא יכלה למנוע מעצמה להסתכל על רגלי האיש הצעיר. מוצאת את עצמה במצב כמעט תאוותני כשהוא יוצא מהחדר, בדיוק כמו שנכנס. רק כשהוא יוצא היא נראית להבין מה היא עשתה זה עתה. להסתכל על אביה בצורה שאף בת לא צריכה להסתכל על אביה. מבט שהיא מעולם לא זרקה על אף בחור. מוצאת את ירכיה לחות. המבוכה מגיעה לפניה לחלוטין כשהלחיים שלה מאדימות. זה לא היה צריך להיות התחושה הזו. היא יודעת את זה. ובו בזמן היא לא יכולה להיפטר מהתחושה כשהיא הסתכלה על גבותיו העבותות. יודעת איך עיניים אפורות מעורבות בירוק היו מביטות בה. העיניים שהזהירו אותה מלחצות את הכביש. העיניים שעודדו אותה כשהיא התחילה לקרוא לו סיפורים במקום שהוא יקרא לה. אלה היו אותן עיניים שגרמו ללב שלה לצנוח ברגע שהיא פשוט הסתכלה עליו. זה אפילו לא היה רגע מודע. רק אחד מלא ברגשות חמים ופרימליים. איפשהו היא חושבת בחזרה לאזהרות. ההערות והאזהרות שהיא שמעה על השיקויים מצלצלות באוזניה כשהיא זוחלת החוצה בעדינות. ליבה עדיין מרגיש את ההלם של מה שקרה כשהיא מביטה למטה לתוך המזוודה. רואה לוח שנה מונח עכשיו על הבגדים. הוא מציג את השנה. אם כי, זה לא יכול להיות נכון. זה לא הגיוני לבת כשהיא מסתכלת על השנה שוב ושוב. כי המספרים שמביטים בה היו שנת הלידה שלה. אז בלי הרבה היסוס היא קמה. הולכת לכיוון הדלת כשהיא צועקת את שמו של אביה. כי לא היה סימן לאמא מתקרבת. "יוסף!" הצליל נעלם כשהבת נמשכת חזרה לזמנה שלה. בקרוב הטבור שלה מרגיש את המשיכה כשהיא נאלצת לחזור דרך אותו צינור שדחף אותה לשם קודם. כל הזמן בעבר יוסף יכול לשמוע את הקריאה הפתאומית אליו. שומע את הצליל הרך של אישה הקוראת בשמו. קול שנשמע מכשף. כאילו זו הייתה קריאה של סירנה כשהוא מתעלם מהקריאה עם חנה לרגע. הולך למעלה לראות אם הוא בטוח ששמע את הקול. רק כדי
למצוא את החדר ריק כפי שהשאיר אותו. בהווה, הבת מוצאת את עצמה בחדרה. יש לה יותר שאלות בראש מאשר תשובות. ראשית, עדיין הייתה הבושה ממה שקרה ברגע שראתה את אביה. אם כי עכשיו היא כותבת את זה לחלוטין כמשהו שהשיקוי עשה לה. השנייה הייתה שלא הייתה שום אישה בחייו של אביה כשהיא נולדה. מה שיכול היה רק לומר שזה היה רומן קצר שאביה היה חייב להיות בו. איכשהו המחשבה הזו מכעיסה אותה. לחשוב שמישהו פשוט עזב אותם אחרי זמן קצר. לעזוב את אביה לטפל בה במקום להישאר לצידו. זה השאיר אותה עוד יותר מבולבלת לגבי הרגשות שהיא נושאת כלפי אביה. בדרך כלל היא יכלה להפריד ביניהם. המשיכה הלא טבעית והקשר שהיה להם. אבל עכשיו, אחרי מה שקרה…היא מנערת את ראשה והולכת למיטתה. היא יודעת שהיא צריכה לישון על זה. יעקב נמצא רק שני דלתות רחוק יותר מבתו כשהוא כבר ישן. חולם על משהו שהטריד אותו במשך זמן רב. הצליל של אישה שהוא הכיר היטב. הצליל הזה שהוא שמע לפני שהילדה יכלה בכלל להפיק צליל כזה. אבל הוא היה בטוח. אפילו יותר בטוח כשהיא גדלה. שהצליל שלה היה אותו צליל שהוא שמע לפני שהיא בכלל הייתה קיימת. וכך יעקב חולם על הצליל שהוא שמע לפני שנים. לא מבין למה הוא זכר את הרגע המסוים הזה. למרות שזה לא משנה. אחרי הכל, זה רק חלום. חלום על קול כל כך מושך שיצר את שמו. הבת מתעוררת בבוקר למחרת. מרגישה קצת יותר טוב מאשר אתמול כשהידיים שלה מטיילות בעדינות על גופה. מרגישה איך העור שלה הפך רגיש במהלך הלילה. כל מגע מעורר תענוג שעובר דרך עורה. מטייל למטה לאן שהיא מובילה את אצבעותיה. מרגישה איך הן חודרות לאט לתוך בשרה. מקבלת את החום במהרה כשהיא מאפשרת לאצבע להחליק לתוך הכוס שלה. מרגישה איך המיצים שלה מחליקים על אצבעותיה כשהנשימה שלה מתגברת. עומק התענוג מגיע לפינות חדשות כשהיא מפנה את רגליה לצדדים. מאפשרת לעצמה להיכנס לקצב קבוע כשהיא מתחילה לזיין את הכוס שלה בזמן שהנשימה שלה הופכת לנשימות כבדות ומטושטשות. נשימות שהופכות למילים. מעודדות ללכת עמוק יותר. מהר יותר. זקוקה לשחרור הזה כשהגב שלה מתעקל. הזרע מבריק על ידיה כשהיא מתחילה להבין שהיא לוחשת בשקט את שמו של אביה. איך היא ממשיכה לומר 'יעקב' כל פעם שהיא חודרת את אצבעותיה עמוק יותר ויותר לתוכה. הדימוי מאתמול חוזר אליה כשהיא חושבת על גופו החזק. איך הוא יכול היה להסתכל עליה עכשיו. מדמיינת אפילו איך האיבר שלו היה לוחץ על בטנה. מרגישה את החום של הזין של אביה לוחץ על גופה העירום. זה גרם לה לעבור את הקצה כשהיא מרגישה זרמים של הזרע שלה מקשטים את ידיה. מטפטפים על המיטה שלה כשהגוף שלה נרגע לחלוטין. כל הזמן דמעות זורמות על פניה. בלבול מצייר את גבותיה כשהיא מנסה להבין למה זה היה בדיוק הוא. למה זה לא יכול היה להיות מישהו אחר. אבל הגוף שלה היה מרוצה. הוא קיבל את השחרור שלו. וכך הוא כמעט ידע, כשהיא מרגישה את המשיכה על הטבור שלה. מרגישה איך הגוף שלה, כאילו בחלום, עף דרך אותו צינור. באותו אופן שהוא הלך ביום הקודם. והיא מבינה מה חייב היה לקרות כשהיא מרגישה את גופה העירום נוחת על הקרקע. הרצפה העץ משפשפת את הפטמות הקשות שלה. באיזשהו אופן, היא רוצה לחכות שהרגע הזה יעבור. חושבת שבקרוב היא תחזור שוב. חזרה לחדרה שלה. אבל אחרי כמה דקות של שכיבה על הקרקע עירומה היא מבינה שזה אולי לא קשור לכמה זמן היא כאן. אלא זה אולי תלוי במשהו מסוים. היא קמה. כנראה שזה לא הדבר שמחזיר אותה להווה. אז היא הולכת למזוודה. היא עדיין שם. עדיין עם היומן והבגדים בתוכה. פתאום, מאוד מודעת לעירומה שלה, היא מחליטה שזה אולי רעיון טוב לנצל את ההזדמנות הזו להתלבש. יש חולצה אפורה שמכסה כמעט הכל. פועלת בעיקר כמו שמלה כשהיא מסתכלת על עצמה. לחייה אדומות לחלוטין כשהיא לא יכולה שלא לחשוב על אביה הצעיר שהיה בחולצה הזו. רטטים של תענוג עוברים על עורה כשהיא נעה דרך החדר לכיוון החוץ. כשהיא הולכת, היא מרגישה את האוויר עולה נגד הכוס שלה. זה דורש רק קצת מתשומת ליבה כשהיא מרגישה כמו לשונות רכות חודרות לקפלים העדינים שלה. כשהיא הולכת, גם התענוג וגם הלבוש החדש שלה גורמים לכך שהירכיים שלה מחליקות אחת נגד השנייה בניסיון לא להראות יותר מדי מהחולצה. מה שגורם לתוצאה צדדית שהתחת שלה מתנדנד קצת יותר. זה מרגיש בהרבה דרכים שובב. אם כי הסיבה העיקרית לכך, הייתה שזו הייתה החולצה של אביה שהיא לובשת בלי שום דבר מתחתיה. עדיין, היא לא הרגישה שהיא צריכה להסיר אותה כשהיא הולכת למטה. לא בטוחה לגמרי למה היא זזה למטה, רק כדי לראות את אביה הצעיר חוצה את המסדרון. בלי לחשוב היא קוראת בשמו שוב. "יעקב" ככה, היא נעלמת שוב מהעבר. מלמדת אותה בדרך אכזרית דבר אחד. דבר אחד שהיא לא תוכל להבין בפעמים הראשונות שהיא חזרה בזמן.
זמן לראות את אביה. למרות שהיא למדה במהירות איך לחזור לעבר. הדבר היחיד שהיא הייתה צריכה לעשות היה להגיע לשיא. לא היה משנה יותר מדי איך זה יקרה. אבל הרגעים שבהם היא הייתה בבית והרגישה את הצורך, מחשבותיה היו ברוב המקרים מעורבות עם הגבר הנאה שאביה היה. משהו שעם הימים התחיל להפריע פחות. יותר כמו פרט על האיש שהיא פנטזה עליו. הכל בגלל שהיא אפילו לא יכלה לראות אותו כשהיא הייתה שם. חזרה לעבר, אבל לא מסוגלת… "לדבר" היא אמרה את זה. אחרי עוד חמש פעמים של אמירת שמו של אביה. היא סוף סוף הבינה את זה כשהיא מרגישה איך היא נמשכת על ידי הטבור שלה. זה כמעט מרגיש כמו פרס עבורה כשהיא סוף סוף הבינה את הדבר שהפריע לה. חזרתה להווה. משהו שפשוט לא הרגיש נכון. היא לא רצתה, אבל באותו זמן היא יודעת שהיא קשורה לחייה שלה. כל הזמן התאריכים בעבר לא מסתדרים בכלל. במהלך ביקוריה הרבים, היא לא מצאה שום רמז לאישה אפשרית בחייו של אביה הצעיר. בעיקר כי הוא עכשיו נעלם מהבית שלו. הוא סוף סוף יצא למסעותיו. כל הזמן משאיר אותה לחזור לבית ריק לחלוטין. קודם זה לא הפריע לה יותר מדי. בעיקר כי זה הרגיש שבכל רגע היא יכולה פשוט להימשך חזרה להווה. אבל עכשיו זה היה מעצבן ללכת לעבר, ולא היה לה מה לעשות אלא לחכות שהוא יחזור. אבל עדיין, היא ידעה שהיא תחזור. רק בגלל שהיא יודעת שהיא תחשוב עליו שוב. וברגע שהיא תעשה זאת, היא יודעת שהיא לא תוכל לעצור את עצמה יותר. ההתמכרות החדשה שלה אפילו התפשטה לחיי היום יום שלה כשאביה שם לב לשינוי בהתנהגותה של בתו. למרות שרוברט פשוט מאמין שזה משהו לחלוטין לא קשור לאהבה. המשיכה הייתה חזקה יותר הפעם. היא יכלה להרגיש את זה הפעם בגופה כשהוא מתאים את עצמו למציאות של העבר. למרות שההנאה שנראה שהייתה קשורה למציאות הזו נראתה כאילו הפסיקה לגמרי עם הגילוי שלה איך לחזור. בקרוב גם גילתה שהחולצה שהיא לובשת לא ממש מתאימה לגופה יותר. היא לא מבינה כשהיא מסתובבת בבית, מנסה למצוא משהו שיפטר מהתחושה הזו של כמעט נייטרליות. התחושה הממכרת של ההנאה החמה הנעימה דוחפת אותה לחפש כל דבר. רק להוביל אותה לשום מקום. בנקודה זו היא עומדת עם החולצה במטבח. מתוסכלת כשהיא שואלת בקול רם. "מה עליי לעשות?" מה שמעורר את התחושה בטבורה כשהיא מרגישה איך גופה מתחיל להתעורר במציאות הנוכחית. מרגישה את הצינור נוצר סביבה מיד ומעביר אותה לכאן ולעכשיו. כל הזמן מנסה להבין מה התשובה יכולה להיות, אבל לא יודעת בכלל. זה נוחת אותה במטבח עם החולצה עדיין עליה. שם היא לא היחידה כשאשר רוברט מזיז את המרית בעדינות מעל ההמבורגרים. מאפשר לשומן לעלות באוויר כשהוא מביט על בתו שנראה כאילו נכנסה למטבח. הוא קצת מופתע ממה שהיא לובשת, חולצה אפורה גדולה, אבל זה לא כאילו היא לא לבשה משהו שלא דרש הרבה מדמיון הצופים. איפשהו רוברט היה רוצה לראות אותה לובשת בגדים פחות פרובוקטיביים, ובאותו זמן הוא יודע שהוא צריך פשוט לקבל אותה. זה היה מאבק באמת, לגדל ילד שרצה לעשות כל מיני דברים בעוד העולם עצמו לא היה חתוך כפי שהיא הייתה. עדיין הוא הצליח לעשות את זה. עכשיו היא סיימה את לימודיה. הוא לא ראה הרבה ממנה בשבוע האחרון. לא בארוחת ערב ולא בבית. אחרי הכל, היא כבר לא הייתה ילדה. בקרוב הוא ציפה לשמוע את החדשות שהיא עוברת דירה. שהיא מצאה עבודה. אבל לעת עתה, הוא תמיד היה מוכן לה את ארוחת הערב שלה. גם אם היא לא הייתה מופיעה, זה היה מוכן לה במקרר אם היא תצטרך את זה. אם היו בעיות, הם יכלו עכשיו לדבר על זה כמו מבוגרים. אם היא תצטרך כסף או עצה, הוא יהיה שם. אז הוא לא חושב הרבה על זה כשהבת שלו שואלת בקול רם מה היא צריכה לעשות.