דוד בבוקר למחרת התעוררתי מוקדם ופשוט נשארתי במיטה. זו הייתה הפעם הראשונה שעשיתי זאת מאז שאני זוכר. הבית היה שקט, וידעתי שאחיי עדיין ישנים. הם היו ערים הרבה יותר מאוחר ממני ושלושתם שתו הרבה. הסתובבתי על הצד והסתכלתי על האור המוקדם של הבוקר שחדר דרך התריסים החצי סגורים. הייתי צריך לסגור את התריסים ולמשוך את הווילונות הלילה. כנראה הייתי ישן יותר מאוחר. אבל הבוקר היה שקט. אהבתי לדעת שאחיי ישנים בקרבת מקום. יותר מזה, אהבתי שעזרתי להם לישון טוב. חשבתי על יוחנן כשמצצתי לו בפעם השנייה. האמת היא שלא כל כך מצצתי לו כמו שהוא זיין לי את הפה. הוא היה הרבה יותר אגרסיבי מהפעם הראשונה, מחזיק את ראשי ומזיז אותי למצב כזה או אחר כשהוא ממשיך לדחוף. בסופו של דבר כרעתי ליד המיטה והוא החזיק את ראשי וזיין לי את הפה בזמן שהוא ישב על הקצה. פשוט עצמתי את עיניי ונכנעתי לקצב הקבוע של הזין שלו שפגע בחלק האחורי של הפה שלי והביצים שלו על הסנטר שלי. בין התחושות האלה והקולות של הגניחות והנשימות של אחי, הרגשתי שאני במרחב רגשי פשוט ומוגדר. זו הייתה סוג של שלווה שהבנתי שתמיד חיפשתי, אבל אף פעם לא באמת מצאתי. ובכל זאת, המילה שלווה לא הרגישה נכונה. קימטתי את מצחי והסתובבתי על הגב. כן, הייתה שלווה ברגע הזה במובן שלא הייתי מודאג. המוח שלי לא רץ ולא הייתי צריך לקבל החלטות לגבי מה שמישהו אמר או מה שהוא הרגיש או איך הייתי אמור לפעול. המוח שלי היה כמעט ריק. ריק. נשכתי את שפתי וחשבתי על היד של יוחנן שאוחזת בשערי ברגעים שבהם תנועותיו הפכו לא סדירות ודחופות. זה היה הרגע שנהניתי ממנו ביותר והידקתי את שפתי סביב הזין שלו. עשיתי את הפנים כשחשבתי על זה והבנתי ששפתי היו בצורת O או אולי אפס. אפס היה הגיוני יותר עבורי. התמונה והמספר נגעו בי. אפס. ואז הוא גנח, אחז בבסיס הסנטר שלי ובשערות על ראשי והתחיל להזיז את מותניו באופן בלתי רצוני. המוח הריק שלי כמעט התעורר לחיים כי ידעתי מה עומד לקרות. הוא עמד לגמול לי ואז הוא היה עושה זאת. יוחנן גמר כל כך חזק בפעם השנייה, מזיז את מותניו בפראות והשערות על ראשי היו כל כך מתוחות שזה כאב. זה היה כאב טוב. כמו עיסוי רקמות עמוק שהיה צריך מזמן. כשהוא גמר, יוחנן נתן את הגניחות האלה עם כל משיכה של שערי ודחיפה של מותניו יחד עם פעימות הזין שלו – כאילו הוא שואב את הזרע שלו לתוכי. לא. כאילו הוא שואב את הזרע שלו לתוך האפס שלי. הוא הוסיף לי. הייתי כלום ואז הייתי משהו. זה היה יותר משלווה שהרגשתי. אפילו כשהוא סיים, לפני שהוא עזב הוא פשוט אמר, "תודה קייטס, אני הולך לישון כל כך טוב עכשיו." ידעתי שהוא ישן טוב. עשיתי את זה. סייעתי בזה. זה הרגיש טוב. משמעותי. זה היה יותר מזה. אבל לא היו לי המילים. אף פעם לא היו לי המילים. ברגע שמוצאים את הדבר שנועדתם לו, כל השאר מתחיל להתפוגג. עשיתי את הפה שלי שוב לאפס. היה דפיקה על הדלת שלי. הלב שלי דפק. "קייטס," זה היה דוד. "את ערה?" לקחתי נשימה עמוקה כדי להרגיע את העצבים שלי. "כן," אמרתי, מתיישבת ומתמתחת. אחי הבכור נכנס לחדר קצת בביישנות. "איך ישנת? הפרענו לך אתמול בלילה?" "ישנתי טוב, תודה ולא שמעתי כלום," אמרתי בכנות. "טוב," הוא אמר. הוא לקח נשימה עמוקה ונראה שהוא אוסף את מחשבותיו. "היי, רציתי רק להתנצל על כך שהתפרצתי עלייך אתמול בלילה." "זה בסדר," אמרתי, זוכרת את המבט המביך שלו כששאלתי על חיי המין שלו. "אני מצטערת שהייתי יותר מדי אישית. אני יודעת שאנחנו לא ממש מדברים על הדברים האלה ו…" "לא," אמר דוד בחוזקה. צמרמורת עברה בי כשאחי הבכור, האלפא של המשפחה שלנו, הרים את ידו כדי שאשתוק. "את לא צריכה להתנצל על כלום. קייטס, אני יודע איך את. מה שאני מתכוון זה שאני יודע שאת לא חושבת על דברים באותו אופן כמו אנשים אחרים ואני צריך להיות יותר טוב בזה. אני יודע שלא ניסית לחטט, פשוט היית…את. אני יודע יותר טוב ולא הייתי צריך להיות כזה דביל." לא ידעתי מה לומר. דוד לא היה מהסוג שמתנצל. ובכל זאת, אפילו כשהוא עשה זאת כל מה שיכולתי לראות זה כמה הוא ישיר. דוד תמיד היה כל כך ברור וכל כך החלטי. במובנים מסוימים הייתי כמוהו, אבל בהרבה מובנים הייתי שונה. הייתי פחות ממנו. "תודה שאמרת את זה," עניתי לבסוף. הוא הנהן. "לא רציתי להרוס את השבוע בכך שאהיה דביל אלייך ללא סיבה. במיוחד אחרי שסיפרת לי שהיה לך שבוע קשה בעבודה. זה פשוט חרא ואנוכי." חייכתי אליו. הוא ניגש אליי ומשך אותי אליו ונתן לי חיבוק. הוא החזיק אותי קרוב אליו. פתאום הייתי מודעת לכך שאני לא לובשת חזייה וידעתי שהוא יכול להרגיש את הגוף שלי. אהבתי את זה. רציתי שהוא ירגיש אותי. אם הוא רצה. הייתי כאן. הוא החזיק אותי.
"אתה בסדר, דוד?" שאלתי. הוא חיבק אותי והנהן. "כן, קייטס," הוא אמר. "עכשיו כן. היה לי שבוע ארוך גם, למען האמת, וזה נחמד פשוט לחבק, את יודעת?" הנהנתי. זה היה נחמד. "דוד?" שאלתי כשנשענתי עליו. "מה יש?" הוא אמר לי ברוך. "אתה בסדר? אני מתכוונת עם אריקה והכל?" הוא חיבק אותי עוד רגע ואז התרחק לאט. "לא כל כך טוב, למען האמת," הוא אמר, מביט הצידה לרגע ואז מתמקד בי. פניו היו קצת אדומות. "אני חושב שהשאלה שלך אתמול בלילה נגעה בעצב רגיש." הנהנתי. כמעט אמרתי שאני מצטערת. אבל הוא אמר לי לא להתנצל. לא ידעתי מה לעשות. "זו הסיבה שהגבתי כמו שהגבתי," דוד אמר ואז חייך והוסיף, "אני לא אעשה את זה שוב. לפחות לא בטיול הזה. אני מבטיח." חייכתי אליו. הוא שחרר אותי ופנה לעזוב. "דוד?" אמרתי והוא הסתובב. "אתה יודע שאני כאן בשבילך, נכון? אתה יכול לדבר איתי או, אני לא יודעת, כל מה שאתה צריך. אני אחותך ואני כאן. בסדר?" הוא הביט בי לרגע ארוך. לא יכולתי לקרוא את פניו. ואז הוא סוף סוף אמר, "תודה, קייטס, אני אזכור את זה." צפיתי בו הולך ולפני שהוא עזב הוא הסתובב וחייך אלי. שמתי לב שעיניו הציצו לחזה שלי וחזרו למעלה שוב. זה היה מאוד מהיר אבל בלתי ניתן לטעות. ואז הוא סגר את הדלת ונעלם. הרגשתי חום עובר בגופי כשישבתי שוב על המיטה. דוד תמיד היה בלתי נגיש במוחי. הוא עבר את החיים כל כך ישירות וללא חשש שמעולם לא עלה בדעתי שהוא נאבק במשהו. הוא אף פעם לא נראה אכפת לו מה אנשים חושבים. זה היה נכון במיוחד בנישואיו לאריקה. היא הייתה אדם קשה להיות בסביבתו וידעתי שהם רבים. לפני שהתחתנו הומלץ להם לקחת צעד אחורה ולתת לעצמם זמן. כמובן שדוד התחתן איתה בכל מקרה. פשוט הנחתי שהם בסדר. הזעפתי פנים. אני לא צריכה להניח שום דבר על אנשים. קמתי והלכתי לארון לשים בגדים. האמת היא שלא רציתי. הייתי נוחה בחולצת הלילה הארוכה שלי ובתחתונים וזה היה רק האחים שלי. הסתכלתי במראה והבנתי שאפשר לראות את השדיים שלי ואת קווי המתאר של הפטמות דרך החולצה. חייכתי. זה מה שדוד הסתכל עליו. ידעתי שג'ף באמת נהנה מהשדיים שלי. אולי גם דוד יכול? "אל תניחי," אמרתי בקול רם. חשבתי על האזהרה החזקה של יוחנן לא לספר לדוד שום דבר. הורדתי את החולצה הנוחה שלי ולקחתי חולצת טי אחרת שלבשתי לעיתים קרובות בבקרים ומכנסיים קצרים. הלכתי לשים חזייה אבל כששמתי אותה עצרתי. משהו בי לא רצה ללבוש אחת הבוקר. לא הרגשתי כמו זה. שניים מתוך שלושת האחים שלי כבר ראו אותם עירומים אז זה לא היה כאילו הייתי צריכה להיות צנועה. החזרתי את החזייה והחלטתי שאם וכאשר נצא מאוחר יותר פשוט אחליף בגדים בכל מקרה. עכשיו זה היה על להיות נוחה, זה היה על להיות עם האחים שלי כפי שאני. עצרתי מול המראה ושיחקתי עם השיער שלי. כפי שאני. חשבתי על זה לרגע ועשיתי עיגול עם השפתיים במראה. הכי רחב שיכולתי. זה לא היה עיגול. זה היה אפס. לא הייתי בטוחה מה זה אומר בדיוק אבל ידעתי את זה: אני אפס. הסתכלתי על עצמי ואז אמרתי, "אני אפס." ואז ירדתי למטה. אפס רוב שעות היום היו בבית ובסביבתו. הנכס היה ליד חוף אגם ולמרות שהיה קר מדי לשחות, זה לא עצר אותנו מלצאת. הבגרות הקולקטיבית של האחים שלי ירדה משמעותית כשהשלושה היו יחד והם לעיתים קרובות עברו לקרבות היאבקות אקראיים וזריקת דברים לאגם. מיותר לציין שהם היו שמחים פשוט להיות ואחד הדברים ששמעתי את שלושתם אומרים היה שזה כל כך נחמד להיות "מחוץ לשיפוט של הנשים." לא הייתי בטוחה מה זה אומר בפרטים אבל כשצפיתי בדוד ויוחנן מתגלגלים בהיאבקות בזמן שג'ף עשה הערות מצחיקות וציטוטים מסרטים הבנתי שזה אומר שהם חופשיים להיות טיפשיים ובלתי בוגרים ולא נאמר להם שהם פחות על כך שהם מתנהגים כך. חייכתי וצפיתי בהם וחשבתי על דוגמאות רבות כשאריקה או צ'לסי היו אומרות לאחים שלי שהם מתנהגים בטיפשות או בלתי בוגרים או שהם צריכים להתבגר כשהם היו נכנסים למשחקים האלה. אף פעם לא באמת הבנתי את הקונספט הזה ופשוט חשבתי שאבין אותו בשלב כלשהו אם אי פעם אתחתן. אבל עכשיו כשצפיתי בשמחה על פני האחים שלי פשוט להיות מי שהם הבנתי שהם נהנים מאותה חירות שאני חווה: הם לא היו כפופים לאנשים אחרים שאומרים להם איך הם צריכים להתנהג או איך הם צריכים להרגיש. הזעפתי פנים למחשבה כשקלטתי שנישואיהם כוללים את התחושות האלה. אם הרגשת שאתה לא יכול להיות אתה עם בן/בת הזוג שלך, אז איפה יכולת להיות אתה? "בית ומשפחה אני מניחה," אמרתי לעצמי. "לא במצב רוח להיאבקות, קייטס?" ג'ף שאל אותי פתאום. לא שמתי לב שהוא יושב לידי על שולחן הפיקניק. חייכתי והסתכלתי עליו. "לא במיוחד," אמרתי. "אתה נהנה?"
זמן?" הוא שאל בזמן שהוא צפה בדוד ויונתן נכנסים לעמדות היאבקות ועושים מה שנראה כמו תנועות כוח מצוירות. שניהם צחקו. "כן, אני באמת נהנה," עניתי. "זה נחמד להיות רחוק מהחיים הרגילים, אני מניח." יעקב הנהן. "כן, ניסיתי לחשוב מתי הייתה הפעם האחרונה שהיינו רק ארבעתנו, לא רק כאן, אלא בכל מקום בלי אמא ואבא," אמר יעקב במחשבה. "הפעם האחרונה הייתה כמעט לפני שנתיים," עניתי. "כולנו יצאנו לפיצה. זה היה ממש לפני שיונתן התחתן." יעקב הנהן וחייך. "קטי, המוח שלך מדהים. כמה טוב את זוכרת דברים: תאריכים, מספרים, פרטים." חייכתי ונשענתי עליו לרגע. "תודה," אמרתי. "אז," אמר יעקב לאט. "אני מקווה שנוכל למצוא קצת זמן מאוחר יותר היום להיות יחד." הסתכלתי עליו. יכולתי לראות שהיה לו מבט מסוים בעיניים. הנהנתי ואמרתי, "כמובן." הסתכלתי חזרה על יונתן ודוד ואז החלטתי שעכשיו זה זמן טוב כמו כל זמן אחר לספר ליעקב על יונתן. "יעקב, אני צריכה לספר לך משהו." הוא פנה אליי ונתן לי מבט כאילו אני עומדת לתת לו חדשות רעות. "אני לא אוהבת להסתיר דברים או לא להיות כנה," התחלתי. חשבתי על מה שיונתן אמר לי על להיות עצמי. "אני יודעת," אמר יעקב לאט. יכולתי לראות שהוא חושב על משהו. "אני רק רוצה שתדע שמה שאתה ואני עושים כשאנחנו לבד," התחלתי, לקחתי נשימה ואז המשכתי, "אני עושה משהו כזה גם עם יונתן." באופן אינסטינקטיבי הושטתי יד ליעקב ולקחתי אותה בשתי ידיי. "זה התחיל אחרי שאתה ואני ולא חשבתי על זה יותר מדי, אבל עכשיו כשכולנו באותו בית אני מרגישה שאני לא רוצה להסתיר דברים מכם." יעקב היה שקט. בדיוק כמו יונתן. "דוד לא יודע ויונתן אמר לי לא לספר לו אז אני לא אספר, למרות שאני לא אוהבת את זה," המשכתי. "יונתן יודע?" שאל יעקב פתאום. "כן," אמרתי. "סיפרתי לו אתמול בלילה." יעקב הסתכל לעבר אחיו ואז שאל, "מה הוא אמר?" הסתכלתי על יעקב ועניתי, "הוא אמר שזה בסדר. הוא מסכים איתי שאנחנו לא צריכים להסתיר, לפחות לא בינינו שלושתנו. הוא גם אמר שהוא רוצה לדבר איתך על זה בשלב כלשהו אחרי, טוב, אני מניחה שעכשיו כשסיפרתי לך." יעקב הנהן והיה מאוד מהורהר. פניו נראו כאילו הם מתאדמות והוא הידק את לסתו. המשכתי להחזיק את ידו. "יעקב, אני לא מסתירה דברים. זה גרם לי להרגיש רע ומבולבלת. אני לא יודעת איך להסתיר או לשקר או כל זה ואני פשוט מרגישה שזה יותר טוב ככה." יעקב לקח נשימה עמוקה והנהן. "האם זה משנה משהו? אני מתכוון בינינו?" "כן," עניתי במהירות. "זה הופך את הדברים לקלים יותר." יעקב חייך. "אני מניח שזה כן. זה פשוט מוזר." "למה?" שאלתי. לא הבנתי למה לא לשקר זה מוזר. הוא הסתכל עליי וצחק בשקט, "שום דבר. אני מעריך את הדרך שבה את רואה דברים, זה הכל." הזעפתי פנים לרגע, לא מבינה את כוונתו. לא הבנתי למה זה מוזר. אם כבר, זה הרגיש לי יותר נורמלי כמעט מכל דבר אחר שעשיתי. "האם את רוצה שאני אדבר עם יונתן לפני שאת ואני… נהיה שוב יחד?" שאל יעקב. הנדתי בראשי. "יעקב, זה ביניכם. אמרתי לך, אני כאן ושום דבר לא משתנה עבורי חוץ מזה שאני לא הולכת לשקר ליונתן על זה אם הוא ישאל. זה הכל." הסתכלתי חזרה על יונתן ודוד. דוד החזיק את יונתן באיזה סוג של אחיזה ויונתן צעק. "גם, יעקב, אם אתה צריך אותי בשביל זה, או כל דבר אחר. אל תשאל. פשוט תגיד לי." "אני יודע שאמרת את זה," ענה יעקב. "אני פשוט רוצה להיות בטוח שאת מרגישה בנוח או במצב רוח או מה שזה לא יהיה. אני פשוט רוצה להיות מכבד." הבנתי מה שהוא אמר במידה מסוימת. אבל לא באמת אם הייתי כנה עם עצמי. הסתכלתי עליו, "יעקב, אני מרגישה כשדברים התחילו בינינו או איך שלא אומרים את זה. משהו קרה לי. משהו נלחץ." יעקב היה שקט, עדיין צופה באחיו ומקשיב לי. "משהו שאני עדיין מנסה להבין. אבל דבר אחד שאני מבינה זה שאני מרגישה תחושת מטרה שלא הרגשתי מעולם. מה שאני מתכוונת זה שאני לא רוצה שתשאל אותי כי אני לא צריכה בחירה בעניין. התשובה שלי תמיד כן." הוא הסתכל עליי. יכולתי לראות את המבט בעיניו. את הרעב הזה. "אני לא רוצה שתכבד אותי ככה. אני רוצה…," הסתכלתי הצידה לרגע מנסה למצוא את המילים הנכונות או המילה. הסתכלתי חזרה בעיניו, "יש לי… מטרה. אני רוצה שתשתמש בי." הוא בלע רוק יבש. "עכשיו?" הוא שאל. החזקתי את מבטו. "מתי שתצטרך אותי," עניתי. "עכשיו," הוא אמר בהחלטיות. כשאתה מוצא את המטרה שלך. כל השאר נראה כמו נעלם. הוא קם והתחיל ללכת לכיוון השירותים בקצה הפארק. קפצתי מהשולחן ועקבתי אחריו במהירות האפשרית. ליבי פעם בחוזקה וידי רעדו. לא יכולתי לזכור על מה בדיוק דיברנו. לא היה אכפת לי. זה היה כמו שאחי הוא כוכב לכת ואני הייתי לכודה בכוח המשיכה שלו. הייתי צריכה להישאר קרוב אליו. הוא היה צריך אותי. הלכנו במהירות ובשקט לשירותים ועקבתי אחריו פנימה. השירותים היו ריקים.
וג'ף הסתכל מסביב לכמה שניות ואז נכנס לתא הגדול שבסוף. עקבתי אחריו פנימה. "שב על האסלה," הוא אמר וסגר את דלת התא. ישבתי והסתכלתי עליו. לא ראיתי את הקירות של התא, לא הרגשתי את הריחות של השירותים הציבוריים שלא מנקים לעיתים קרובות ולא שמעתי צעדים של גברים אחרים שנכנסים. הכל נעלם. ראיתי רק את עיני אחי. ראיתי אותו פותח את מכנסיו וראיתי את איבר מינו הזקוף כשהוא הוציא אותו. הוא עשה צעד לעברי ופתחתי את פי בשבילו. "תסתכל לי בעיניים," הוא ציווה. הסתכלתי. ראיתי אותו והוא ראה אותי. זה היינו אנחנו. הוא התחיל לגעת בעצמו במהירות בזמן שינקתי את קצה איבר מינו. הוא נראה לא מרוצה מהיד שלו ודחף את עצמו יותר לתוך פי. הוא בלע ואז נגע בחוזקה בעורף שלי והתחיל להזיז את מותניו. הבנתי מה הוא מנסה לעשות אז התחלתי להזיז את ראשי איתו ולא ינקתי כל כך אלא עשיתי אפס עם פי. אפס שהוא הכניס לתוכו את איבר מינו. אני אפס. הוא התחיל לדחוף קצת יותר מהר ואני נשארתי כפי שאני, רק מרגישה את קצוות איבר מינו נגד שפתי ובתוך פי. המשכתי להסתכל עליו כשהוא דוחף. הוא הסתכל עלי כשהוא דוחף. פניו האדימו והוא נשם מהר יותר. ידעתי שהוא מתקרב. הרגשתי את גופי מגיב. הכוס שלי היה רטוב והזעתי. ליבי דפק במהירות. הוא דחף מהר יותר. ידו הייתה על ראשי, היד השנייה על סנטרי כאילו הוא מאכיל אותי באיבר מינו. הסתכלתי עליו בריקנות כאילו אני מזמינה אותו למלא אותי. האמת היא שזה בדיוק מה שעשיתי. אני אפס. תוסיף את הזרע שלך לתוכי. הוא נהם והזיז את מותניו בפראות. מחוץ לקצב. ואז הוא גמר. הוא אחז בצווארון חולצתי בהנאה ונאנח כשהזרע שלו מילא את פי והתערבב עם הרוק שלי. הייתי עומדת לרייר על עצמי. "תבלעי את זה," ג'ף אמר בלחישה עבה. בלעתי את זה. בלעתי שוב. ואז שוב. ואז עוד פעם אחת והוא סיים. סנטרו היה לחוץ לחזהו כשהוא הסתכל עלי. הסתכלתי עליו והחזקתי את איבר מינו בפי. החזקנו את מבטנו למשך מה שנראה כמו דקות. אבל לא הייתה לי היכולת לזמן. המוח שלי לא עבד כך ברגעים האלה. ואז הוא לאט לאט הוציא את איבר מינו מפי. ניגבתי את שפתי. ג'ף פתח את הדלת והסתכל מסביב. היו כמה גברים שעמדו בשירותים והסתכלו עלינו כשיצאנו מהתא. לא היה לי מושג שהם שם עד עכשיו. לא היה אכפת לי. הם צחקקו והעירו הערות. ג'ף לקח את ידי והוביל אותי החוצה מהשירותים בלי מילה וחזרנו למצוא את יוחנן ודוד—עדיין נאבקים על הדשא בלי מושג שהלכנו.