שלום לכולם! הסיפור הזה הוא סוג של הוכחת רעיון לחבר שלי שעובד על משחק פוטה על גבר. זה כבד על אי-הסכמה. בעצם, שני חברים חיים בחברה הנשלטת על ידי פוטה בעיירה קטנה. כל אחת מהסצנות האלה תתרחש כמשחק נגמר. כלומר, הדמות הראשית עשתה את כל הבחירות הלא נכונות והובילה לתוצאה הגרועה ביותר בכל תרחיש.
———————————————————————
אני גר ביער צלול, עיירה קטנה עמוק ביער. בקרבת מקום יש אתר רדוף. מלון ברי, ישן ונטוש, או כך אומרים. מלון ברי נוהל על ידי אישה בשם דלילה לפרטי, צאצאית ממשפחת אצולה שהתעסקה בטקסים מוזרים ומוזרים. מלון ברי היה יעד פופולרי, ידוע בינלאומית! הסיבה לכך היא שפוטות רבות מכל רחבי העולם יכלו להגיע לשם וליהנות ממותרות מפוארות שהן יכלו רק לחלום עליהן. סמים, אלכוהול, ולא לשכוח עבדים מיניים רבים. זה היה לעשירים ולעניים כאחד, כל אחד יכול היה לבוא ולבקר במלון ברי. צוות מלון ברי היה חוטף באופן קבוע גברים צעירים ולעיתים נשים מיער צלול, בדרך כלל בגילאי 21 עד 30. חלקם היו מפרסמים ראיונות עבודה מזויפים, חלקם היו עוקבים אחרי מטרות פוטנציאליות בברים, חלקם פשוט היו תופסים אותם מהרחוב. המלון היה מגפה על העיירה ונשמר זמן רב על ידי אזרחיה. דלילה ניהלה מבצע מפוקפק מתוך המלון המזויף שלה, מציגה אותו כעסק לגיטימי, אבל כולם ידעו מה באמת קורה שם. יום אחד, לפני כעשרים שנה, המלון נסגר לאחר שהתרמית שלהם נחשפה על ידי המשטרה הפדרלית. עם זאת, יום ההריסה מעולם לא הגיע, והדלתות מעולם לא נפתחו שוב. אף אחד לא ראה אף אחד יוצא מהמלון למרות שהאורות כבויים והדלתות נעולות. יש שאומרים שבאמצע הלילה אפשר לראות את המלון מואר כמו שהיה פעם. יש שאומרים שאם תיכנס דרך הדלתות האלה, לעולם לא תוכל לצאת שוב…
—————————————————-
שמי יעקב, אני בן 23 בוגר שמבקר בעיירת הולדתי. חברי מאז בית הספר היסודי, ראובן, ביקר איתי. היינו צמודים זה לזה, כך לפחות אמא שלנו אומרות. תמיד היינו החברים הכי טובים, לא היה יום שהיינו בנפרד, הלכנו לאותו קולג' ביחד. היינו גם פופולריים בקרב הנשים, פוטה או לא. ראובן ואני היינו מבורכים בגופים טובים ותווי פנים נשיים. אני תמיד הלכתי על אסתטיקה פאנקית, שיער מתולתל ארוך, מעיל עור, מכנסי פלנל, מגפיים גדולים וכו'. זה לא התאים לעור הנקי שלי, לאף העדין ולשפתיים הרכות. ראובן לא היה רחוק ממני, הוא אהב להתלבש כמו נורמלי, חולצת טריקו לבנה ומכנסיים צמודים. היה לו שיער שחור קצר שהוא טיפל בו, הוא היה משי וחלק. חזרנו הביתה אחרי שסיימנו את הלימודים כדי לבקר את ההורים ולהיפרד, החיים בעיר חיכו לנו ועמדנו לחרוט את עתידנו ביחד.
לילה אחד ראובן ואני סיימנו את המשקאות שלנו בפאב המקומי והלכנו הביתה. באמצע הלילה ראינו את היער המתרומם. "ראובן… אתה רוצה לבדוק את היער כמו שהיינו עושים פעם? נוכל לראות את המבצר הישן, לראות אם נשאר משהו." "איש, המבצר? אני חושב שרובו כנראה נעלם…" "כן, אבל כמו, אנחנו כנראה לא נחזור לכאן איש." "אה… כן לעזאזל, בוא נלך."
ראובן ואני עשינו את דרכנו במעלה השביל הישן ביער שהיינו לוקחים. היער היה בטוח לחלוטין, שומרים סיירו בו באופן קבוע כדי לבדוק דובים ויצורים אחרים. הלכנו בשקט בשביל עד שהגענו למבצר הישן שלנו. שאריות של שמיכה ישנה וקרטון רטוב היו כל מה שנשאר. זה לא היה עצוב עבורנו, צחקנו על כל הפעמים ששיתפנו במבצר. דיברנו על בנות, תכננו נקמה על בריונים וכו'. עמדנו שם בשקט עוד דקה.
"יעקב… אנחנו חייבים לבדוק את זה לפני שאנחנו עוזבים את העיירה." "לעזאזל לא איש." "בוא נו, רק פעם אחת? אתה מפחד מרוחות?" "כמובן שכן, המקום הזה לא בסדר, אני לא עומד להפוך לעבד מין גם כן בשביל איזה טקס מוזר של דלילה לפרטי." "אתה מאמין לסיפורים?" "אתה לא? גדלנו באותה עיירה נכון?" "בוא נו, זה הכל שטויות. זה היה חבורה של פוטות עשירות סוטות שניהלו סחר מין, זה הכל. לפרטי נורתה על ידי השוטרים, והמקום נסגר. הסיבה היחידה שהם לא הורסים אותו היא כי הבנקים רוצים אותו למעלה מסיבה כלשהי." "לא אכפת לי." "בבקשה! בבקשה! איש זה יהיה 5 דקות ואז נלך, אנחנו חייבים להגיד שעשינו את זה לפני שנמות. בוא נו איש."
נאנחתי. "…בסדר." "כן איש! בוא נלך! בוא אני יודע את הדרך זה ממש מעבר לגבעה."
הלכנו והלכנו עוד 10 דקות לפני שעברנו את הרכס. רעדתי למראה זה. מגודר בשרשרת וסרט צהוב. הבניין הנטוש עמד לפנינו. החלונות שלו היו מכוסים בקרשים ומסומרים. הבניין היה מושחר ומתקלף. חניון ריק, ומתחם ריק. זה היה מפחיד להסתכל עליו, אבל גם מונוליתי. המלון היה בגובה 25 קומות, ורחב יותר מקזינו.
"וואו, הנה זה יעקב, תראה את הדבר הזה." "הגענו מספיק קרוב, אפשר ללכת?" "אתה מעז אותי להיכנס?" "לא! בוא נלך!" "לעזאזל איש אני מתקרב יותר." "לא! ראובן! לעזאזל-"
הוא רץ במורד הגבעה לפני שהספקתי לתפוס אותו. רצתי אחריו. הוא הסתובב סביב הגדר מחפש דרך להיכנס, למרות התלונות והגניחות שלי, הוא לא הקשיב. הוא מצא חפירה באדמה, איפה ששועל או כלב חפרו את דרכם פנימה. הוא הרים את הגדר וזחל מתחתיה. לפני שהספקתי למחות…
קרק-בום! ברק הכה וגשם…
נשפך. "לעזאזל!" צעקתי, "לעזאזל! ראובן חכה!" "בוא כבר! עכשיו אנחנו חייבים ללכת!" רצתי אחריו, הגענו לכניסה הקדמית, הבטון העבה יצר כיס יבש באמצע הסערה. "למה לעזאזל נתתי לך לשכנע אותי לעשות את זה?!" "נו באמת אחי, נלך מיד אחרי שהסערה תחלוף." "אחי, מי יודע כמה זמן זה ייקח!" "טוב טוב, תרגע. פשוט… אתה מריח את זה?" "מה?" "הריח הזה. משהו מריח ממש טוב…" "ראובן אני לא מריח כלום אחי. אתה עובר שבץ." "אין מצב. באמת אחי, אני חייב לדעת מה זה." "ראובן! אל תיכנס לשם, עכשיו אני רציני, אני אשאיר אותך כאן אם לא תפסיק עם זה!" "אז תעזוב אחי! לעזאזל!" ראובן התפרץ, ידו על הדלת. הדלת נפתחה עם חריקה מאיימת. גמגמתי מול החושך הפעור שהמתין בפנים. "אלוהים, זה בהחלט בא מכאן. תחכה כאן אחי, אני רק רוצה לבדוק את זה מהר." "ר-ראובן, נו באמת אחי…" "אמרתי לך ללכת אחי! אני אהיה פה 5 דקות, תחכה אם אתה רוצה אבל אני חייב לדעת מה זה…" לפני שהספקתי לומר משהו נוסף, הוא נעלם לתוך החושך. "ראובן!" לחשתי, הסתכלתי סביבי, הכל שקט מלבד הגשם והרעמים. הבידוד התחיל לחלחל. הפאניקה התחילה לאחוז בי. ישבתי והתכרבלתי, רגליים לחזה. חיכיתי לראובן. חיכיתי. חיכיתי. כמעט 45 דקות עברו לפני ששלחתי לו הודעה. חיכיתי שוב. עברה שעה. קמתי. בלעתי רוק ולקחתי נשימה עמוקה. נכנסתי לתוך החושך והחזקתי את ידיי לפניי. לא הרגשתי כלום. זה היה כמו לעבור דרך ריק. הלכתי עוד דקה לפני שראיתי קרן אור זהובה זורחת מתוך מסדרון שמאלה. הגברתי את הקצב והצמדתי את עצמי לקיר. הצצתי מעבר לפינה וראיתי משהו באמת מזעזע. זה היה לובי מפואר, נברשת זהב עם תקרה בגובה 30 רגל. שטיחים אדומים. שטיחים מעוטרים. שולחנות מלוטשים היטב. רהיטים יפים עם דפוסים פרחוניים. במרכז ישב דלפק קבלה שנראה בלתי מאויש. הדלפק היה עשוי זהב מוצק. מאחוריו הייתה תצוגה של צמחי דקל יפים ופרחים אקזוטיים. מזרקה ענקית פעלה מאחוריו. מה לעזאזל? יותר מוזר, ריח נעים במיוחד התפשט לעברי, זה מה שהוא דיבר עליו. זה היה משכר, מפתה אותי להיכנס פנימה. רגליי זזו מעצמן כשפניתי מעבר לפינה ועקבתי אחרי הריח. זה היה כמו הבושם המשובח ביותר מרוסס על לחם טרי. זה היה חם ומזמין. נכנסתי ללובי, נדהם מגודל המלון. הסתכלתי למעלה, עובר ליד הצמחים והדלפק. התקרה נמשכה ונמשכה לנצח, לא יכולתי לראות את קצה המלון. זה היה סדרה אינסופית של קומות בתוכנית פתוחה זו. עצרתי, והתעוררתי מההיפנוזה שלי, מבין כמה הייתי באמת נדהם. המקום הזה היה נטוש! למה הוא נראה כאילו נוקה ונמצא בתיקון מתמיד? ואז הפאניקה עלתה, מבין את ההשלכות. האם הסיפורים יכולים להיות אמיתיים? שאלתי נענתה עם קול פתיחת דלת וצליל עקבים. הסתכלתי וראיתי אישה יוצאת מדלת זהב מוצק. היא הייתה בגובה 8 רגל. גמדתי מולה בגודל שלי. היה לה קוקו מבולגן עם פסים אפורים בשערה החום. היא הייתה בסביבות גיל 40 לפי המראה. עיניה היו חומות כהות. היא הרכיבה משקפיים חכמים שישבו על קצה אפה הישר והארוך. קווי הצחוק שלה היו עמוקים ושפתיה מלאות ונעימות. היא הייתה קצת מלאה, ברור שזה יותר מהגיל מאשר משהו אחר. היא הייתה שופעת, ממש שופעת. יכולתי לראות כמה גדולים היו שדיה וישבנה דרך התלבושת החכמה שלה, זה נראה צמוד מדי עליה כשהיא זזה. היא הייתה לבושה במקטורן פסים שחור עם חולצה לבנה מכופתרת. חצאית מיני שחורה עם גרביונים שחורים שהראו את ירכיה העבות והמלאות. עקביה היו אדומים בוהקים. סביב צווארה היה שרשרת כסף עם עיגול לטיני מוזר חרוט בו. כשהיא התקרבה אליי, היא התקרבה כמה רגליים לפני שהסתכלה עליי במבט רציני בעיניה. "אפשר לעזור לך?" היא אמרה, בקול צרוד ונמוך. גמגמתי. "אין סוחרים אדוני. נבקש ממך לעזוב אם אינך מתכוון להישאר." "אני… אני… סליחה, אני מחפש את חבר שלי… ראובן… הוא עבר כאן לא מזמן?" "ראובן?… אה, זה היה לפני זמן מה. הוא מסתדר טוב." "סליחה?" "הוא מבדר אורחים חשובים כרגע, תרצה לראות אותו?" "ב-בטח. תודה." "ממ. נימוסים, טוב. תסתדר כאן יפה גם כן. אנחנו אוהבים בנים מנומסים." "אה… מגניב…" "בבקשה, תבוא אחרי." היא הסתובבה והובילה אותי לדלת שממנה יצאה. שאלתי כמה שאלות עם תשובות קצרות בתגובה. "אז… חשבתי שהמקום הזה סגור." "בהחלט לא!" "אה. אז איך המקום הזה נשאר פתוח? חשבתי שהמשטרה סגרה אותו." "הם ניסו. היו לי תוכניות אחרות עם זאת. עכשיו המלון אינסופי, גן עדן אישי לאלו שבוחרים להישאר." "אה." אמרתי, בקצרה. מאוד מבולבל. היא הובילה אותי דרך סדרת מסדרונות צרים עם מסדרונות לבנים ואדומים עם דפוס פרחוני על הקירות. בסוף המסדרון שמעתי צעקות… עמומות? "הכל בסדר שם?" "כמובן. זה קול נפוץ כאן." "מה… מה הם עושים?" "חבר שלך מבדר אורחים, כבר אמרתי לך." "הוא בסדר?" "יותר מבסדר. הוא מצא את ייעודו." היא הלכה קדימה והחזיקה את הדלת פתוחה בשבילי, מסמנת לי להיכנס. מחכה לי. הדלת שחררה את הצלילים…
… אלוהים טובים, הם שכבו שם? כמה נשים היו שם? זה היה מקהלה של גניחות מין. מודאג, הסתובבתי לתוך מסגרת הדלת. האישה עמדה מאחוריי ומיד שמה את ידיה על כתפיי, מוודאת שלא אפנה או אברח מהמופע האימה שמולי… "אאאאח! אאח! אאח! אאח! פאק כן, קח את זה ילד!" "ככה?! ככה? הא?! פאק כןןןן!" "אלוהים, הפה שלו כל כך טוב!" "הכוס שלו פשוט לא נהיה רפוי יותר, נכון?!" "תמשיכי לזיין אותו, לאה! בדיוק ככה! תראי איך הוא מתפתל!" צפיתי בחברי, עירום, שיערו סבוך, מכוסה בזיעה וזרע. סביבו היו מספר נשים פוטה, בבירור מבוגרות, כולן שמנמנות או מחוץ לכושר, עם ישבנים ענקיים ושדיים עצומים. הזיעה והלחות פגעו בי בבת אחת. כל אחת מהן מצוידת בזין ענק בין רגליהן. חברי היה על אחת מהנשים הפוטה השמנמנות, והיה לו את התחת מפוצל בין פוטה רזה יותר שהייתה מאחוריו. פוטה שעירה דחפה את הזין שלה בלחיו שוב ושוב, מסובבת את ראשו הלוך ושוב עם ידה הענקית. חמש או שש פוטות נוספות היו ברקע, מתעסקות בעצמן בעצלנות. הן אכלו אותו חי. החווירתי למראה. "פאק, הולכת לגמור שוב, תבלע את זה ילד." אמרה הפוטה השעירה ברוגע כשהיא דחפה את הזין שלה קדימה כמו בוכנה והתיזה זרע לתוך לחיו. הוא בלע את זה בשקיקה בעוד השאר נזל על סנטרו. עוד ועוד זרע נשפך לתוכו ופגע ברצפה. "אלוהים, זה היה טוב." היא שלפה את הזין שלה מפיו. הפוטה השנייה מתחתיו, ומאחוריו, עדיין טפחו על התחת שלו, מגמדות אותו עם גופיהן הענקיים, התחת המסכן שלו נקרע כשהן דחפו את שני הזינים שלהן לתוכו. רוב גנח כמו ילדה כשהן זיינו אותו חזק, מטלטלות אותו הלוך ושוב. עיניו המעורפלות של רוב הביטו בי, מבולבלות. "י-יעקב?…" הוא לחש, "י-גלמפ!" "אין הפסקות מותק, קדימה עכשיו אני קרובה." פוטה ענקית נוספת נכנסה לתמונה ודחפה את הזין שלה לתוך גרונו. הוא נחנק כשהיא זיינה את גרונו. החדר הריח נורא, שתן, זרע, זיעה, ומה שלא יהיה עוד ציפה את החדר. האישה מאחוריי חפרה את ידיה בכתפיי. "רואה? הוא מצא את מטרתו." "מ-מה…" "המלון עדיין חי ובועט, לצערך ולצער חברך. עבר זמן מאז שהיה לנו כוס טרי וחיוני כזה במקום הזה. תהיי מאוד פופולרית, את הרבה יותר חמודה מהחבר שלך." פוטה מבוגרת התקרבה אלינו. היא הייתה גבוהה ממני באורך וברוחב. היא הייתה מבוגרת, קצת יותר מבוגרת מהאישה מאחוריי. היא הייתה עירומה לחלוטין, והייתה במידות גדולות. השדיים שלה היו נפולים אבל עדיין עצומים, יחד עם התחת הכיסים שלה שהתנענע כשהיא הלכה. חזה שלה התנשף. שיערה היה מתולתל וקצר ובגוון אפור בהיר. "מי זה דלילה?" היא קראה. קולה גבוה ורגוע, כמו אריסטוקרטית משנות ה-20. …רגע… דלילה?! לא! הדלילה?! הסיפורים היו נכונים!? "חדש. הוא הצטרף עכשיו." "אה! דלילה, את חייבת לתת לי אותו קודם! עבר זמן רב מדי מאז שהיה לי את הטעם הראשון." "בבקשה, לורן. את ראית אותו ראשונה אחרי הכל." "מממ, אולי אשמור אותו, זה בסדר?" היא שאלה בשובבות. "כמובן, תעשי כרצונך! הוא חדש עם זאת, אולי תצטרכי לשבור אותו." "ככה אני אוהבת את זה דלילה, את יודעת את זה…" קפאתי מפחד, הם הולכים… כמו רוב???… אלוהים לא. ניסיתי להזיז את גופי אבל הוא קפא במקום. חצי מהאחיזה הברזלית של דלילה על כתפיי, החצי השני מתוך פחד גולמי. לורן התקרבה עם שקית של כדורים. היא דחפה את האגודל שלה לפה שלי והחזיקה את הלסת שלי פתוחה. היא פתחה את הפה שלה והניחה בעדינות כדור על הלשון שלה. פניה השמנות הישנות שלה התקרבו במהירות לפנים שלי ודחפה את הלשון שלה לתוך הפה שלי. נשימתה מסריחה כשנחנקתי על הלשון הרטובה והגמישה שלה. רוק מזוהם נדחף בכוח לתוך גרוני. הרגשתי את הכדור נופל לתוך בטני. לפני שהספקתי אפילו להיכנס לפאניקה הרגשתי את גופי נמס. דלילה שחררה אותי. לורן תפסה אותי לפני שהתעלפתי והרימה אותי בזרועותיה. היא חיבקה את ראשי מאחור כשהיא המשיכה להתנשק איתי. היא גנחה כל כך חזק לתוך הפה שלי, חוקרת את הפה שלי עם הלשון שלה, בקושי יכולתי לנשום. עם שובל של רוק היא יצאה מהפה שלי. "שפתיים כל כך מתוקות, את טעימה כל כך טוב מותק, אני לא יכולה לחכות לעשות אותך שלי." הראייה שלי התעמעמה כשהבטתי בחיוך המכוער שלה. התעלפתי זמן קצר לאחר מכן.
———————————
כשהתעוררתי, הראש שלי כאב, החושים שלי היו מעומעמים. הרגשתי נוח עם זאת, שכבתי על סדינים ומצעים רכים, טובים יותר ממה שאי פעם הייתי עליהם. עיניי, כבדות, הסתובבו סביב החדר, מקבלות את מיקומי. כשניסיתי לשבת הבנתי שאני לא יכול לזוז. רגליי היו חופשיות אבל ידיי היו כבולות לעמודי המיטה. גרוע מכך, הייתי עירום לחלוטין. מאשר שזה אכן לא חלום, והסיוט הזה היה אמיתי. הלסת שלי כאבה כשניסיתי לדבר או לצעוק, אבל הבנתי שהונח לי מחסום בפה. הפה שלי היה מודבק ובתוך הפה היה משהו עשוי מבד. זה טעם מוזר וקצת מלוח. הסתכלתי סביב החדר בבהלה לראות אם אני יכול לשחרר את עמודי המיטה או משהו. הייתי על מיטת מלון בגודל קינג עם סדינים לבנים. החדר מרוהט במלואו עם ריהוט ארט דקו ווילונות קטיפה אדומים. העץ היה עדין ומלוטש, והרצפה נקייה וקרה עם גוון כהה.
שטיח ירוק. חדר השינה שבו הייתי היה בגודל של דירת סטודיו, עצום בגודלו. החלונות היו סגורים, לא נכנסה טיפת אור, ובכל זאת החדר לא היה חשוך, אלא אפור עגום, כאילו האור של הבוקר רק נכנס. "אוקיי." חשבתי, "זה רע. אני צריך לצאת מזה. אני לא כל כך חזק אבל אולי אם אני אמשוך מספיק… אאאח!" נהמתי ומשכתי בשרשראות הכי חזק שיכולתי, הרגשתי את הכתפיים שלי מיד שורפות כשנאבקתי, כלום. עמודי המיטה היו מעץ ישן וחזק. הגוף הקטן שלי בגובה 1.68 מטר לא הולך לשבור את זה. נשמתי, מנסה להישאר רגוע, אבל כשעשיתי זאת הפאניקה שוב עלתה בי כששמעתי את הדלת נפתחת בשקט. צעדים שקטים אך כבדים, מושתקים על ידי השטיח, התקרבו אליי בהתרגשות. מעל המיטה עמדה לאה, עדיין עירומה לחלוטין. "תראה מי התעורר! החבר שלך נהיה משעמם אחרי זמן מה, לא רציתי שמישהו יגנוב אותך גם, אז הבאתי אותך לחדר שלי ברגע שיכולתי!" "ממממ!" צעקתי דרך המחסום, עיניי דומעות. "אה! טיפשה שכמותי, הנה תני לי…" היא התקרבה, שתי אצבעות ענקיות, אוחזות בקצה הדבק ומשכה אותו לאט/בכאב מהפה שלי. נשמתי נשימה עמוקה של אוויר קר. "אני צריך-" "אהפ!" היא הרימה אצבע, חותכת אותי בחדות, "קודם מים, ישנת שעות, אתה צריך לשתות." היא הביאה כוס מלאה מים לפה שלי והחזיקה את ראשי מאחור. לא הבנתי כמה צמא הייתי עד שלקחתי לגימה. שתיתי את כל הכוס בלי היסוס. "וואו! תראה אותך!" התנשמתי כשהיא משכה את הכוס הריקה. "מה אומרים?" "תודה… תודה… תקשיבי גברת…?" "…לאה." "גברת לאה, אני-אני לא אמור להיות כאן בכלל. רק באתי לקחת את החבר שלי וללכת. ההורים והחברים שלנו יחפשו אותנו ולא נספר לאף אחד מה קרה או מה ראינו-" "-אוי מותק כמובן שלא תספרו! אתה לא צריך לדאוג שאנשים יחפשו אותך גם. הזמן עובד כאן בצורה מצחיקה בזכות דלילה, אני בספק אם הם אפילו שמים לב שאתה נעדר!" "מה את מתכוונת?" "אני מתכוונת שאתה יכול להיות כאן לנצח ולא יעבור אפילו דקה בחוץ. למה אני כאן כבר שנים ועכשיו אם אצא מהדלתות האלה אני אחזור ישר לשנה שבה הגעתי!" "כמה… כמה זמן רוב היה כאן?" "הממ, אולי כמעט שנה מאז שהוא נכנס כמו כלבלב אבוד." "שנה?! ראיתי אותו רק עכשיו?!" "אהפ! תנמיך את הטון מותק, אני לא אתן לבן החדש שלי לדבר אליי ככה." "אני לא יכול… אני לא… איך לעזאזל?" "דלילה הטילה כישוף נפלא על המקום הזה בדיוק כשהמבצע הקטן שלנו התגלה. מסכן, אפילו לא ידעת שגן עדן היה כל כך קרוב אליך עד עכשיו אני בטוחה!" "גן עדן?" "כמובן! זהו גן עדן אמיתי יקירי. אנחנו יכולים להזדיין, לשתות ולחיות בפאר שנים על גבי שנים ולא להזדקן אפילו שנה אחת! זה אף פעם לא נהיה משעמם, דלילה תמיד מוצאת דרכים להוסיף עניין. בדיוק כשהתחלתי להשתעמם עם רוב, לדוגמה, אתה מצאת את דרכך לכאן ועכשיו אתה כאן להאיר את חיי! אלוהים, תמיד חיפשתי עבד מין מושלם, וכבר התייאשתי, אבל אתה… אתה מושלם." "ת…תודה…" הייתי חייב לצאת מכאן לעזאזל! "האם אפשר לשחרר אותי? אני-אני רוצה סיור במלון…"